את דוסית. יש לך כפירה דוסית. קרה כזאת, צינית. להדליק כזה לב כבוי, בשביל זה צריך באמת חתיכת אש. אבל את מתה להדליק אותו, זה מה שמיוחד בך. את חופרת עם הציפורניים לחפש את הקרקעית של התהום ואת נואשת, ואת יודעת שכשתיגעי בתחתית, את תעופי למעלה כמו טיל. אולי אפילו יידלק לך הלב. אולי הוא ירגיש עוד משהו חוץ מכעס.
***
וזה שאני לא שומרת שבת זה לא אומר שאני לא רוצה לדבר איתך. זה לא אומר כלום. אני מתביישת להגיד, אבל אפילו הרגשתי שאתה בצד שלי לפעמים. גם כשברחתי ממך. עם כל השגעת שלי, עם כל הבריחות הארוכות המתישות. עם כל הנסיעות ממקום למקום בלי להגיע לשום מקום, רק לרצות להגיע.
***
כל הדרכים שחשבתי שלא אצעד בהן לעולם נפרשו ונפתחו מעלי, קראו לי לבעא וללכת בהן. למה נשמה פוגשת נשמה. למה דווקא זו בזו. חמה. נתקלות ונבהלות. לוקח זמן להבין. אבל הלב החכם יודע כבר מהרגע הראשון. סו לא פגישה. זה מפגש מחודש. איפשהו, במקום אחר, יש לנו הסטוריה.

את הציטוט השני קראי ממש לפני עשר דקות.
רשמתי לי לצטט אותו אבל אחותי לקחה את הספר.


קטעים מדהימים.