אתמול הייתי חולה והיום היה מימדיון אז ממש רציתי לצאת למרות שאני חולה..

אז אמרתי שאני יקום בבוקר ויראה איך אני מרגישה ואז יחליט..

וכזה רציתי לבוא אז הייתי בלחץ לקום..

אז הלכתי לישון ב21:00 כדי שיהיה לי כוח..

ואז פיתום אני מתעוררת רואה שהשעה עשר!!

ההסעה היתה ברבע לשמונה..

אני כזה אוי לאא

ישר שולחת הודעת למדשית שלי יאוו פיספסתי איך מגיעים לת"א וזהה

וירדתי לבדוק אם אמא שלי בבית להגיד לה והיא לא היתה..

אחשלי אמר שהיא נמצאת ב'איזה שיעור'..

מעניין גם אתמול היא היתה ב'איזה שיעור..'

קיצוור שלחתי גם לה הודעה שפספסתי וזה..

ואז המדשית שלי כותבת לי

"אורטל, נראלי את באמצע לישון.. עכשיו עשר בלילה לא עשר בבוקר לכי לישון!"

חח וואי היה מצחיקק

פאדיחותת

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול