ובכן,

ריקון מוח יכול להיות כך: (הצעת הגשה)

הציוד:

◀ארטליינים ב4 גוונים לפחות

◀דף\דפים\מגילות ים-סוף למקרה שאתם מרגישים צורך לטבוע

ובכן: 

מתחילים בצבע הבהיר יותר. 

תנו למוח לכתוב כל מה שהוא רוצה על הדף, תנו לתודעה להזרים את כל הפיכסה בלי להתנסח, בלי צורה מסודרת בלי פיסוק. 

מילה בקצה אחד של הדף וזאת שאחריה בקצה השני. או שורות לאורך ואח"כ (בצבע הבא) שורות לרוחב. איך שמתחשק לכם.

ואז את הצבע הבא אחריו בסולם הכהות, (נניח אם הראשון היה צהוב אז עכשיו או כתום או אדום או)
שוב, כל נחל המילים איך שהוא צף. בלי צינזורים ואפילו בלי לחשוב על זה. להקיא

וכך עד תום הצבעים והמקום בדף.

מה שהכי קול בעניין, זה שבסוף את לא יכולה לדעת מה כתבת כי הכל צפוף ומלא ומסתיר, אבל הריקון יעשה את שלו. 

הכתיבה- ההוצאה לפועל - מונעת מהדברים לצוף שוב, לפחות לא באותה רמה של לפני. 

אפשר גם לכתוב עד שמרגישים שאין עוד מה בכלל בראש. 

אה ובסוף, כמובן, לקרוע קצוץ קצוץ ולאכול בהנאה כלומר לפח. זה כאילו הריקון הסופי, יש?

זה לדברים שאתם לא רוצים לזכור אותם אחרי, ולכן אני לא אומרת סתם לכתוב ביומן. נמ.

אגב, אני אוהדת של השיטה בלי נגיעות אישיות בכלל

והרי לכם דוגמה לעניין:

תואר יקיר הפורום למי שיצליח לאתר פה משפט 1 שלם

המ התמונה לא עולה אז מי שרוצה באישי

המ מי שרצה:

@צהובה @תחשוב טוב... @פינג.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול