צוקרברג בנה עולם חדש שלא נרגיש לבד והו
איך הוא טעה.
כשסוף העולם יבוא, ומה, אחרי המוות.
הייתי בכל הפחדים האלה כבר.
הלוואי יכולתי להפסיק את ההתמכרות הזאת שלי לפה כבר. אוף.
מלח מים.
צוקרברג בנה עולם חדש שלא נרגיש לבד והו
איך הוא טעה.
כשסוף העולם יבוא, ומה, אחרי המוות.
הייתי בכל הפחדים האלה כבר.
הלוואי יכולתי להפסיק את ההתמכרות הזאת שלי לפה כבר. אוף.
מלח מים.
פייסבוק היא אסון.
פינג.ארבעת השורות הראשונות של ההודעה שלי הן ציטוטים מתוך השיר "מישהו אחר" של דודי בר דוד.
הדבר שתמיד מטריד אותי בהזדהות, זאת תחושת-נימת הלוואי של: גם-אני-ככה-מה-את-מתלוננת-כולם-עוברים-את-זה ושות'.
אז אני לא אגיד כמה אני מרגישה מה שאת, מה שנראה לי שאת, מה ש
(זה מרגיש אולי יומרנות)
אבל אני כן.
ושונאת לחזור על ביטויים של אנשים למרות שהם משקפים אותי
ובכל זאת
מלחמיםמלחמים
(הא ו, את יכולה, אני חושבת)
אצלך אני אפפם לא מרגישה את נימת הלוואי הזו.
אולי כי את כנה מאד מאד, ואני יודעת שאם צריך לנזוף בי שמה את מתלוננת אז את תנזפי. פשוט יש בי איזו אמונה שאת מתכונת למה שאת אומרת.
(זה יקרה עוד חודשיים גם אם לא ארצה.)
ריגשת אותי מאד בזה, כשקראתי. תודה.
ויו איזה חתימה פינגאית יש לך!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)