שתדעו שאי הוודאות היא הצרה הגדולה מכולן
אימת הלא נודע.
פעם חם פעם קר ומתוק, או מר, חינני ואז עגום.
פעם חיוך ופעם גערה משלחת
אבל אבא
האם אתה אוהב אותי בכלל.
בשעת חסד נדירה של שפתיים נצורות אני צוללת פנימה.
השפה הפנימית שלי נעשתה לדלה יותר
פינג רוצה כל כך לכתוב
לכתוב שיר לכתוב אות לכתוב
משהו.
פינג רוצה ולא יכולה.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
