היום פגשתי בכל כך הרבה פסנתרים! ואפילו חוללתי איזה דואט בלתי צפוי אחד, בבוקר, בתחנת הרכבת.
והמבחן של האמנות היה כל כך כיפי. יצא לי מזעזע בכיעורו אבל היה ממש כיף להתבחבש עם כל החומרים בחדר אמנות הכי מבולגן בארץ.
אני ממש מתרגשת שאהיה שייכת למקום בו כולן כוכבות כל כך ויש בו פסנתרים רבים כל כך ואנשים טובים כל כך. והרבנית כזו מקסימה.
איזה טוהר יש לה על הפנים, ככה, לפני שהיא אמרה מילה אחת בכלל נכבשתי בקסמה לגמרי-לגמרי. (וכמובן שאחרי שהיא פתחה. איזו אישה טובה וחכמה שהיא.)
(ו@ריעות.! פגשתי מישי מהאולפנה שלך והיא היתה ממש חמודה. אפילו בטעות הפכנו ביחד כוס מים באמצע השיעור של הרב. זה היה מביך נורא ומצחיק נורא)
אני חושבת שהאמון שלנו בעצמנו מאפשר לאחרים לתת אמון בנו.
וגם שהדרך הכי נכונה להיספג בחברה (בעיקר כזו שמגובשת כבר, אבל גם כזו שלא) היא דווקא נתינת מקום לאחרים ולא ניסיון ליצור מקום לעצמי.
העיסוק האובססיבי של איך אני ביחס אליהם מקבע אוטומטית את יחסי הכוחות כ"אני" מול "הם".
יצירת המקום עבור אחרים בתוכי מטשטשת את הגבולות. המוכנות לשמוע (ולא רק להשמיע) מטמיעה בתוכי פיסות של הם, מה שיוצר את החיבור הכי עמוק.
פרחים וספוילר. היו שלום וערב טוב.
- לקראת נישואין וזוגיות