אתמול תפסתי טרמפים לתומי

ואז עצר אוטו חיילים להמון זמן וחסמו לי את הלתפוס טרמפים!

ואז שני חיילים ירדו

והם לא הפסיקו לקלל!

ואז הם עיצבנו אותי!

והם עדיין לא הפסיקו לקלל!

ואז הם התחילו לדבר איתי אז הם הפסיקו.

והם היו קרציות! כי הייתי נוכחת שם גם לפני ואני גם מהמין היפה, גם צעירה וגם דוסית. שלוש סיבות לא לקלל לידי! אז למה לא לקלל רק כשהם מדברים איתי?

אבל אז בזכותם גיליתי שיש אוטובוסים בשעות שפויות אז כל הכבוד לי כי אני רואה את הטוב בכל דבר וחוצמזה היום גיליתי שאני לא חייל כי אני גרועה בלירוק את הפיכסים של הפלפלים כמו שחיילים עושים לגרעינים.

ומזל שאני לא מתגייסת.

ובא לי צומי אז אני אתייג את @פינג. ואז היא תגיב

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

חורף בריא לכולם