מאחורי כל אדם זורם נהר פלאי. נהר עצום וארוך ומלא. ועומק הנהר משתנה מאדם לאדם. ואין נהר שהוא כולו רדוד. לפעמים הכניסה לנהר רדודה, הרי הנהר לא יחשוף את עצמו לפני כל אחד, אבל ככל שמתקדמים פנימה עמוק יותר ויותר, כך מגלים יותר ויותר את העומק האמיתי ואת האינסופיות שלו.
והנהר מתפתל וזורם, וממתין לפרוץ החוצה, להשפריץ מים קרים ביום חם, ממתין לאדם הנכון.
אבל בינתיים, האדם הודף פנימה את הגלים שמכים בו, שמחפשים דרך לשבור את ההגנות ולפרוץ החוצה. הוא הודף, ומעדיף לאבד את הראש ולשכוח. להתעלם מהאמת הפנימית שלו שזועקת. והוא הופך לכלום. נהר מלוכלך ומזוהם. מטונף.
ואז, לפתע, בא עוד נהר, שזורם לו לאיטו, בקצב שונה מכולם. לא מהיר, לא לחוץ, רגוע. עמוק ויפה ומטופח. והנהר מצטלב עם נהר האדם, קופץ ישר למים עמוקים, שובר ומרסק את כל החסימות והגשרים ושוברי הגלים שנבנו בעמל רב.
והנהר החדש בא, ועוזר לנהר אדם לבנות גשרים חדשים, יפים יותר ומטופחים יותר ועם יסודות חזקים יותר. והנהר היפה עוזר לו לנקות את עצמו, ופתאום כבר נהר האדם מטופח ונקי ויפה, ויש לו גשרים ויסודות חזקים.
וככל שהנהר היפה מעניק יותר הוא מתייפה ומתעמק ומתארך יותר. ועדיין הם שני נהרות שונים, אבל עכשיו הם נהרות חופפים.
ואז, שני הנהרות נפרדים. והנהר היפה הולך להעניק לעוד נהרות אדם רבים שרוצים גם הם ליהפך מנהר אדם לנהר יפה. ויש עוד נהרות רבים שזקוקים לו, והוא זקוק להם, כדי להתייפות ולהתעמק.
ונהר האדם לשעבר, שעכשיו גם הוא נהר יפה ומטופח, הולך גם הוא למצוא נהר אדם שיהיה זקוק לו, והוא הולך למצוא מישהו להעניק לו ולאהוב אותו.
ולעולם הוא לא ישכח את הנהר היפה שעזר לו, ושינה את חייו, ולעולם הוא לא ישכח את הפעם שהנהר היפה סיפר לו על אותו נהר יפה שהפך אותו בעצמו פעם לנהר כזה יפה.
והוא לעולם לא ישכח את הבקשה שלו לפני שנפרדו. שרק ימשיך להעניק, כמו שהעניקו לו.
וכך, מיליוני נהרות מתייפים ומתעמקים ונפרדים ומעניקים ומתייפים ומתעמקים ונפרדים ומעניקים.