בעת לחישות

במעטה עלטה

הן ניצבות.

בדממה מאלחשת

בצינה מתערבלת

נבוכות, וכוספות.

בין עיינים לשמיים

ניצבת נשמה

בין מבט ושפתיים

נוצרת דומיה

באגם של דמעות

ננצרים הזיכרונות

בחשיכת הליל

צפות הזעקות

ובין צלילי ערביים

כספתי להמיית האחת

הבטתי, וידעתי

עתה היא שעת נחת

שתיקה

שמביעה יותר ממילים

עוד דוממת

מחכה

לשעת הדמדומים.

כתבתי אתזה הרגע, בשלוף

בשבילך.

לא הייתי במוזה

ולא בפניות מחשבתית כדי לכתוב

דווקא חשבתי שזה יצא... אחרת...

אבל תודה

שירה היא תמצית חוויות

שמעצבות את אישיותך

בתוספת כישרון.

ניתן רק לשייף ולחדד אותה

אך הזרע

חייב כבר לנבוט בתוך

עמקי נפשך

כי מה יועילו המים

לאדמה חרבה

במדבר צחיח?!

יש לי עצה:

תחכי.

לשעת רצון

לשעת תקווה

לשעת עלטה

שבין כסה לעשור

בין רצון למחשבה

בין תהום לביטחון

בין שיברון לאנחה

בבוא העת זה יגיע

וזה יתפוצץ ממך

במסה אחת גדולה

ינבעו מתוכך מבועי חיים

ששכנו עמוק עמוק בתוככי הנפש

נסתרים ומחכים

לשעת הכושר

שבה הזרע שכבר חשבת שהרקיב

ינבט, יפרוץ וילבב.

הקב"ה ב"ה חנן אותי בכישרון

אני רק מנסה

לנצל ממנו את המירב

וזה קורה 
כשמישהו פתאום עוזב 
אחד הולך, שני חושב 
על כל מה שבִּפנים 

וזה קורה 
כשמישהו נשאר לבד 
מרגיש פתאום מעט נפחד 
מהגעגועים 

והדמעות - 
דמעות של אהבה 
דמעות של דאגה 
דמעות ששוטפות את החיוך שבלב 

אז קח תרמיל 
ושים בִּפנים את הזכרונות 
שים בִּפנים את החוויות 
אם יש שם עוד מקום 

ואל תשכח 
שאבא שוב דואג לך 
ואמא היא תמיד שלך 
צלצל תגיד שלום 

והדמעות... 

אז קח תרמיל 
ושים בִּפנים את השיר הזה 
שמתישב שם בחזה 
עמוק בתוך הלב...