היום באו אלינו אורחים
וכיל שוב קיהל מתנה נהדרת-בלון אדום!
ואני קיבלתי מטוס. מטוס זה בכלל לא שווה
חוץ מזה, מה אני צריך מטוסים? כבר יש לי אחד

אחי, גיל, מקבל מתנות יפות
ואני, מתנות סתם.
הלואי שיתפוצץ לו הבלון

-אתם יודעים שגיל כבר יודע לאכול בעצמו?
-אתם יודעים שגיל כבר עושה פיפי בסיר?
-אתם יודעים שגיל כבר יודע לדקלם בוא אלי פרפר נחמד?

כל הזמן אתם יודעים ואתםניודעים ואתם יודעים.
אז מה! גם אני יודע! ואפילו יותר טוב ממנו!

'אוצה על הידיים..אוצה על הידיים'
מתיישב לו על הארץ ומילל
ואז אבא תכף ומיד ניגש ולוקח אותו על הידיים.
אותי אף פעם לא יקחו על הידיים
תמיד אומרים לי אי אפשר, אתה כבד, אתה כבר גדול
נמאס לי כבר להיות גדול!

אם גיל שופך את הקקאו אמא מיד רצה, מביאה מטלית ומנקה הכל.
כשאני שופך את הקקאו אומרים לי 'לך תביא מטלית ותנגב'
מה יש, גיל לא יכול לנקות בעצמו גם כן?

באתי הביתה והלכתי ישר לגמור את הציור היפה שהתחלתי. ציירתי שם אריה גדול עומד ביער ולא נותן לאף אחד להתקרב אליו ולהפריע לו
נשאר לי להוסיף רק עוד עצים ופרחים.
ניגשתי לשלחן, ומה אני רואה? כל הציור מקושקש!
קישקשו לי על הציור!
גילל!!!!!!!

רצתי אל גיל והרבצתי לו. שידע לו!
מה הוא חושב לעצמו? כל דבר הוא לוקח לי ומקלקל

-מה אתה עושה?
-תעזוב אותו!
-תותר לו!
-הוא קטן
-הוא לא יודע
-הוא לא מבין.

וככה, במקום לכעוס עליו, אמא כעסה עלי

לא רוצה!
אף פעם אף פעם אני לא אצליח לצייר עוד ציורהכזה בדיוק.
אני לא אצייר יותר בכלל.
ל ע ו ל מ י ם ! !
לא. אני דוקא כן אצייר. אני אצייר אריה חדש ע נ ק י
שמפחיד אחים קטנים ומרגיזים

כשאמא תבקש ממני לשמור על גיל, אני אתחבא לו
ואני לא אגש אליו אפילו אם הוא יצרח.

כשנקבל סכריות, אני אקח לי שתיים. את האדומות.
ולגיל אתן רק אחת. את השבורה.

אני אשים לו את הדבי גבוה על המדף
שלא יוכל להגיע אליו

ואתן לו את הישן שלי.
אני אחביא לו את המוצץ שלו
ואת השמיכה שלו
אני...
אני...

פעם חלמתי שגיל לא היה, רק אני הייתי
הייתי קטן ואבא ואמא החזיקו אותי כל הזמן על הידיים, ואני עשיתי מחא מחא כפיים ואמא ואבא, וסבא וסבתם וכל הדודים והדודות עמדו מסביבי וצחקו
איזה ילד חכם!

בכל הכח, ואבא לא כעס בכלל. הוא ואמא רק חייכו כל הזמן ואמרו 'הוא עוד קטן...
הוא עוד קטן..'

פתאום התחשק לי לצרוח, וצרחתי בכל בכח!
וצרחתי וצרחתי וצרחתי - - -

מרוב הצרחות של גיל.
אוף! איזה אח מרגיז!
איך שהוא צרח!
אמא שמה לו יד על המצח-הילד חולה, יש לו חום!
אבא אמר-צריך לקרוא לרופא!
אמא רצה למטבח והביאה לו מיץ
אבל גיל לא רצה לשתות.
אבא התחיל לשיר לו שיר
אבל גיל המשיך לצרוח.
אמא לקחה אותו על הידיים
אבל הוא לא הפסיק לבכות.

שום דבר לא עזר

לטפתי אותו ושרתי לו שיר.
וגם עשיתי לו פרצופים מצחיקים
וגם סידרתי לו את הצעצועים שלו על המיטה.
גיל הפסיק לבכןת!
פתאום צחק אלי

הסתכלו עלי. ואחר כך על גיל. ושוב עלי.
אנחנו פשוט לא מבינים, אמרו. אנחנו לא מבינים איל הצלחת!
-איך הצלחתי מה?
אנחנו לא מבינים איך הצלחת להרגיע את גיל

הרי אני אליו הגדול. לא?

הכאב שלו כל כך אמיתי.
הוא כזה מתוק

זה נכתב עכשיו ביד הסופרת המהוללה הנסיך הקטן או שזה סיפור מוכר?

מממ
ספר טוב

הא כולונקרוע ומעוך ומכווצ'ץ'
והציורים גם ממש חמודים

ואביגיל, תספרי לנו עוד סיפורים, טוב?

ואופ

בעז'ה