¬ זו לא שבת שגורמת לי ליפול. זו העובדה שבמשך שבוע שלם התאמצתי והתאמצתי ובשבת הכוח כבר נגמר.
¬ אבא נוסע לסיני ומשום מה נראה לי שאני אתגעגע אליו.
¬ אם אני אתפרק אני אצטרך לאסוף את עצמי בחזרה וזה מה שמפחיד אותי בהתפרקות.
¬ אני צריכה להיות מוזמנת כל שבת. זה יעזור לי לעזור לעצמי.
¬ בכלל, לעזור לעצמי זה הרבה יותר קשה מלעזור לאחרים.
¬ חשבתי שלהרגיש טוב זה מפחיד. מסתבר שטעיתי. הפחד הוא לא מהטוב אלא מהנפילה שתמיד באה כשהטוב בשיאו.

אני יושבת מול סיר עם אורז ותפו'א ורוטב ואוכלת עם כף ישירות מהסיר. תנסו בבית, זה טעים כשלא צריך להיות מנומסים

אבא זרק לי משו בהערת אגב ואני כבר בונה על זה מגדלים שלמים. אני מדמיינת בדיוק איך זה יהיה ולמה וכמה ונראלי שאני עומדת לחטוף כאפה בפנים אבל אני עדיין מדמיינת את זה. וזה עושה לי כיף בלב
אבל זה מטומטם. לפתח ציפיות לא עושה כלום חוץ מבכי כשזה מתפוצץ ונשארים רק הקרעים המעוכים והרטובים מרוק של הבלון. רוק שהוצאנו מעצמנו כשנשפנו לתוך הבלון. זה לא מכוון, אבל זה יוצא. ובסוף זה רק מרטיב והופך את הרסיסים האלה למגעילים וזה דוחה אותנו.
ואני עדיין לא מצליחה לעצור בעצמי מלדמיין.

מציאות חדשה זה לא הרס של הזיכרון הקודם. להוסיף לעצמו עוד חוויות לא פוגע במה שכבר קיים בנו, שכבר יש לו מקום, ואפילו די מכובד, בחיים שלנו עכשיו. הזיכרון אולי משפיע על המציאות החדשה, הוא כרוך בה והם נובעים זה מזה, אבל זאת פשוט בנייה של עוד קומה מעל, לא בניית בית חדש

אם הקצב של השיעורים בפסיכו ימשיך כמו שהוא עכשיו אני אשתגע סופית. אני לא בכיתה ב למען השם! וגם אתן לא. אז תתבגרו כבר ופשוט די
אני רוצה ללמוד, לא לשבת ולבהות בקיר. אני לא מצפה שזה יהיה בקצב שלי כי הקצב שלי מהיר נורא, אבל בחייאת |מתוסכל| אני אוהבת ללמוד. תתמודדו

אני ממש ממש ממש אוהבת את המשפחה שלי. למרות הצעקות והריבים והקללות ועם כל המשחקים והחיבוקים והצחוקים והמתיקות של אחים שלי
הקב'ה אדיר.

הביאו לנו בסמינריון גוש חימר ורעות ביקשה שננסה ליצור את מצב הרוחניות שלנו עכשיו, כמו איזה כלי אנחנו מרגישות, כמה מקום זה תופס אצלנו ואיזה. בגלל שאני לא אמנותית יצא לי משו שנראה כמו אף גדול, אבל בתיאוריה זה היה ביצה שבורה כזאת שבתוכה יש אפרוח מצייץ שרק עכשיו בקע.
עד לפני שנה, עד פולין, הייתי בתוך ביצה עם קליפה די קשה. לא ככ האמנתי, ולא ככ רציתי להאמין, אבל הייתה לי את הבועה של האולפנה שאםשרה לי להתפתח בתוכה. ואז היה את פולין. הייתי בטוחה שאני אחזור משם כופרת אבל ההיפך הוא מה שקרה. שמה פתאום הביצה נסדקה, פתאום האפרוח התחיל לקבל צורה, רוצה לנשום קצת יותר, ובסוף הביצה נבקעה והאפרוח צייץ.
ורק רציתי לנשום אוויר.
אבל מאז פולין לא השתנה כלום. אני עדיין אפרוח שלא רוצה לעזוב את הביצה השבורה. שמבין שצריך להתפתח ולהתקדם אבל אמא שלו נעלמה והוא צריך להתחיל לחפש אוכל לבד. אפרוח שמפחד, אבל רוצה.
אני כבר עם רגל אחת בחוץ, ויש לי עוד דרך ארוכה יד שאני אגדל ואהפוך לתרנגול חזק (זה לא נשמע טוב). אני מפחדת כלכך אני אני באמת באמת רוצה. ואולי אני עדיין לא מוכנה לצאת ולהיכנס לעולם הזה. עוד קצת ואני שם ואני אתחיל לאכול לבד.
ואני רוצה לחזור לרבי אלימלך מליז'נסק |בוכה|

הרמת מסך.

יום ראשון אני מתחילה אפילו שזה צום. כאילו שיש הבדל אני נהיית רעבה רק מלחשוב עלזה
אבל מותר תפוח ירוק! שזה ממש מגניב
אבא אמא וכל השאר (=סבא)

דברנו בשולחן שבת על הבחירה החופשית, הכל צפוי והרשות נתונה והיה ממש מעניין
הבחירה שלנו היא בעצם איך נספר את הסיפור. היה מה שהיה, קרה מה שקרה, וזה היה כתוב מראש והשחקנים נבחרו עוד לפני.
הבחירה שלנו מתמקדת באיך אנחנו בוחרים לעבור את החוויה. קח שני אנשים שעברו בדיוק אותו הדבר, כל אחד מהם יכול לקחת את זה בכיוון שונה לגמרי עד שזה נראה כמו שני מקרים שונים
מה שאנחנו בוחרים לקחת מהחוויה, איך שאנחנו בוחרים להתייחס אליה, איך שאנחנו רוצים לזכור אותה, זאת הבחירה שלנו. איך שנצא משם, זה כבר תלוי רק בנו

כואב לי הראש והבטן והגב והצוואר וכל הגוף בכללי וזה לא ככ נחמד
ואני רעבהה! למרות שאכלתי עכשיו סיר שלם
מחר עושים המון פסיכו ואז בערב יוצאים עם אדר. אולי מתישהו שם גם קונים פלאפון והולכים לבקר את סבא וסבתא
צפרדעון
קראתי השבת בדיחה ממש מצחיקה אבל אני לא מצליחה להיזכר בה. חבל
עד כאן דברי להיום. אני הייתי אביגיל, אתם הייתם הקהל
היו שלום ותודה על הדגים

כל השירים שנולדים מתוך ייאוש
מצאו דרכם אל תוך ביתי הלילה
וכל המנגינות שנשארו תמיד בחוץ
גדעו אושרי, טיפסו, עלו למעלה

זה לא נותן מנוח, האם יהיה בי כח?
אין לי דבר, אין לי אין לי דבר, מלבד אהבתנו
ואם אמצא הדרך, האם יהיה בה ערך?
יש רק אותי, יש רק אותי וזה מעט
מעט לשנינו

אם תקראי את מכתבי, את מילותי
תדעי שמשהו נורא קרה הלילה
אל תעצבי ילדה, לא אל תבכי יותר מדי
אני שומר עלייך מלמעלה

זה לא נותן מנוח, האם יהיה בי כח?
אין לי דבר, אין לי אין לי דבר, מלבד אהבתנו
ואם אמצא הדרך, האם יהיה בה ערך?
יש רק אותי, יש רק אותי וזה מעט
מעט משנינו

זה לא נותן מנוח, האם יהיה בי כח?
אין לי דבר, אין לי אין לי דבר, מלבד אהבתנו
ואם אמצא הדרך, האם יהיה בה ערך
בלי הכוכב?
בלי הכוכב אשר מאיר את שמי חיינו

געגועים קורעים את מיתרי ליבי
...

מי שם נפשו שתהיי מאושרת?
לכבות את החושך.
...

שחברות של אחותי הקליטו.

 

אהה את שמעת אתזה.

סליחה

שמחנו להיות לך לקהל.

היה לנו מעניין ותודה רבה.

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)