אז ככה.
לפני שבועיים בערך דיברתי עם מישהי מאוד אהובה ומוערכת,
והיא אמרה לי שלדעתה, צריך למנוע מהלהט"בים להסתובב ברחוב, ואולי להקים מוסד או משהו בשבילם.
זה זיעזע אותי.
בכלל, הגישה הזאת שהם חולי נפש מינימום.
[הבהרה: אני לא מתכוונת לאלה שמסתובבים ברחוב ועושים מה שבאלם לעיני כולם]
אוקי, צאו מהבועה.
הם מסתובבים בינינו.
הם יכולים להיות החבר הכי טוב של דוד שלנו, המדריכה לשעבר או אפילו קרוב משפחה.
הם רצו להיות כמו כולם, אני חושבת.
לאפחד לא ממש כיף להיות יוצא דופן מהדחף הטבעי של הרוב.
עכשיו: שימו לב.
עצם הנטייה עצמה זה לא עברה.
רק אם מממשים אותה עוברים על איסור.
הגישה שצריך למנוע מהם להיות כמו כולם, בגלל קצר בנפש שלהם, היא מוטעית גם על פי ההלכה.
אנחנו צריכים להסתייג ממעשיהם, אם יש כאלה (ותאמינו או לא, יש כאלה שמצליחים לעמוד בניסיון), אבל לא לדחות אותם ממנו כבני אדם.
הם סובלים, רובם, ודחייה רק תגרום להם לסבל נוסף,
ולפגיעה גם בנפש שלנו.
מה שכן, אסור לנו להיכנע לדרישות שלהם, אסור לנו לוותר על העקרונות וההלכה, אבל כן צריך לעשות זאת בכבוד, ובאהבה.
הם אחים שלנו, לא משנה מה מתחולל להם בנפש.
זהו.
תסכימו או לא, אני אשמח לשמוע.
