מתיישב מנסה לללמוד.
לפתע איש כיפה מנוקדת לראשו ועיניו תכולות.
מכין לו קפה קר לאחר הצום ומתיישב על ידי בבית הכנסת.
ומתחיל לשפוך את קורות יומו והגיגי חייו.
הייתי בקפה- רוצה אני עובד בשבת- אני לא.
עשיתי משהו טוב היום
בקפה קפה לא צריכים
בבורגר כן
בקפה ההוא
מונחיות שבת .
אני לא צריך את זה..
וכך לאורך דקות!!
ואני אומר לו אשרייך צדיק, אני רוצה ללמוד קצת.
והוא קם מתיישב על ידי וממשיך ביתר שאת- דרוש בפראות בכל התורה כולה "אני לומד בבא קמא"
"אה בבא מציעא- אני יודע מה יש שם משכון , שמיטה יובל מעשרות, עבדים , מלווה."
ועוד ועוד ואני אומר לו אשרייך אני מנסה ללמוד.
ולפתע הוא נכנס לטרנס" עבד- בור- עבד - בור חייב - בעל הבור בחו"ל- מיי חייב מה חייב."
אני קם והולך.
הבנאדם קם רודף אחרי- מה אתה אומר מי חייב?
ואני "וואי סליחה אני חייב ללכת"
"אתה לא כועס??"
מה היה לנו כאן??
אות אלוקי ? בלבול שכלי.?
איפה הגבול בין נימוס לרחמים לשגעון.
לרצון לעשות משהו מועיל עם הזמן ..
ההממ.
"ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך"
.gif)
