בלב היער הירוק
עומדת בקתת עץ ישנה, לבנה
מוקפת בגינת דלעת קטנה.
ריח טוב של מרק נישא מארובת הבקתה

תוכל לראות שלוש דמויות בחלון:
חתול מחלל בחמת חלילים
סנאי פורט על גיטרה
וברוז קטן, שרוצה לשיר עד בוקר אור

הטעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת
מתבשל כאן, בבקתה, על ידי חתול, שקילף את הפרי וגם פרס
ועל ידי סנאי, שבחש בסיר ובחש ובחש
ועל ידי הברוז, שהביא מלחיה ובזק למרק לא הרבה מדי ולא מעט

מנגנים ושרים את השירים שלהם
ואחר כך מזנקים למיטה ומתכסים בשמיכה
שנתפרה על ידי החתול
ונרקמה על ידי הסנאי
ומוחאה בנוצותיו הרכות של הברוז.

שקט ונעים בבקתה הישנה, הלבנה.
לכל דיר תפקיד משלו
ונראה שכולם מאושרים..
ואולי לא?

התעורר הברוז.
בשקט בשקט, על בהונותיט, פסע לעבר המטבח
וחייך לעבר הכף הגדולה של הסנאי
'מה יהיה' מלמל בקול חרישי
'אם אני אהפוך לטבח הראשי'?

טיפס עליו
נעמד, הזדקף, מתח צווארו
עד שנגע בקצה הכף במקורו.

בוום-טראח-לה-לה!
הכף נפלה, התגלגלה!

בצעדים מהירים חזר הברוז לחדר השינה
נופף בכף והכריז
'היום תורי לבחוש את המרק! היום תורי!'

'זו הכף שלי!
החזר לי אותה! לבחוש זה התפקיד שלי!'
אתה נמוך מדי לצפקיד הבחישה, רטן חתול
החזר לו את הכף ונחזור לבשל כמו תמיד!

והסנאי בכל כוחו ניסה למשוך אותה מידו
וניסה וניסה וניסה עד ש..הופ!
הכף התעופפה באוויר, ומרוב בלבול
התנגשה בראשו של החתול!

איזו קטטה פרצה בבקתה!
מהומה, תגרה-
ממש צרה צרורה!

מפני שאתם לא נותנים לי לעזור!
את חפציו ארז, את כובעו חבש
ויצא לדרך, מתנדנד מצד לצד.
החתול פקד-חזור הנה תכף ומיד!
והסנאי הרים את הכף אל על
אבל הברווז לא חזר.
הוא לא חזר לארוחת הבוקר
ואפילו לא לארוחת צהריים.
'אני אמצא אותו' לגלג החתול
'הוא בטח מתחבא שם, בחוץ'.

אבל הברווז לא היה בחלקת הדלעת
הם לא מצאו אותו בשום מקום ביער.

הבמאי והחתול התישבו
וחיכו וחיכו וחיכו.
כל אותו אחר צהריים ארוך
הם חיכו וחיכו וחיכו

הסנאי התהלך מכאן לשם ומשם לכאן, כמו מטוטלת.
'הברווז הזה עוד יצטער כשיחזור הביתה' הם מלמלו מתחת לאף
אבל הברוז לא חזר.
הוא לא חזר אפילו לארוחת ערב
שהיא בעצם ארוחת מרק

הוא יצא להם מלוח מדי
ובכל מקרה, הם כבר לא היו רעבים
הם בכו מעל הצלחות, ודמעותיהם זלגו לתוך המרק שנעשה מלוח עוד יותר
'חבל שלא הרשינו לו ךבחוש את המרק'משך הסנאי באפו.
'הוא בסך הכל רצה לעזור' התייפח החתול.
'בוא נצא לחפש אותו'

כשיצאו לחפש את חברם ביער
בחושך, בשבילים
הם דאגו איך יסתדר ברווז קטן ונחמד לגמרי לבד
בין כל העצים
בין כל הזאבים
בין כל השועלים
בין כל המכשפות
בין כל הדובים...

אבל הם לא מצאו אותו.

ממקום למקום
עד שהגיעו אל שפת התהום!
'אולי הוא נפל פנימה' ילל החתול
'אני אחלץ אותו!' צייץ הסנאי
וירד לתהום, מתנדנד
על חבל ארוך ורועד
כשסוף סוף הגיע בשלום אל קרקעית התהום
המשיך לחפש את הברוז בכל מקום.. אבל לא מצא אותו.

"הברווז מצא לו בטח חברים יותר טובים".
"נכון," בכה הסנאי,
"חברים כאלה שנותנים לו לעזור".
בלב כבד החלו השניים לשוב על עקבותיהם
מרגישים על כל צעד ושעל שהברווז צדק כשהחליט לצאת מחייהם.

אור!
אור דולק בבקתה הקטנה, הישנה, הלבנה!
'זה הברווז'! הריעו שניהם, הרימו רגליהם
ומיהרו להיכנס פנימה.
והברווז כלכך שמח לראות אותם! כל כך כלכך שמח
הוא היה כם מאוד רעב, ולכן,
למרות השעה המאוחרת
הם החליטו שכדאי לבשל- -

כשהברווז בחש, החתול והסנאי לא הוציאו הגה.
הם לא אמרו מילה אפילו כשהברווז בחש כלכך מהר
כד שמרק ניתז על הרצפה.
הם לא פצו פה אפילו שהסיר נשרף קצת.
אחר כך הסביר הברווז לסנאי איך בוזקים מלח, לא הרבה מדי ולא מעט.
ומרק הדלעת שלהם היה הטעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

אל בקתת העץ הקטנה, הישנה, הלבנה.

עש שהברווז נשמע אומר - -
"אני חושב שעכשיו אתחיל לנגן בחמת חלילים"!