אין כמו עם ישראל. אין.
באמת אבל.
אנשים מכל הארץ באו היום והתפללו, ובכו.
למה?
בגלל שאישה מהעם שלהם חולה במצב אנוש.
איזה עם מיוחד.
כמה אחדות.
כמה אכפתיות.
כמה ערבות הדדית.
כמה אהבה.
כמה הזדהות.
מדהים.
באמת מדהים.
היה לי קשה.
בכיתי המון.
אמא עומדת לידי, מתפללת, אני בוכה.
וחושבת, שאיזה יופי לי שאמא שלי עומדת לידי בריאה ושלימה ושאמא גידלה אותי וגדלתי בבית אוהב עם הורים אוהבים ושמחים.
פתאום זה נראה לי לא ברור בכלל.
חשבתי גם,
שלא סתם הזדמן לי להיות המטפלת של הבת שלה.
אין היגיון בזה.
תכלס, אני לא באמת מכירה אותה.
דווקא עכשיו, השנה, דווקא בגמולים, דווקא בקבוצה הזו, דווקא אליה אני הכי אתחבר.
זה לא סתם.
זה לא הגיוני.
אני לא מפסיקה לחשוב למה.
פשוט למה.
זה משגע אותי.
למה דווקא אני?
למה אני פתאום צריכה למלא את התפקיד של אמא?
באיזה קטע?
היא צריכה דמות אימהית.
מישהי יותר אוהבת, יותר בנויה ומכילה.
לא.
זה באמת לא סתם.
עכשיו נשאר לי רק לגלות למה.
הן צריכות את אמא שלהן.
זה לא סתם.
הן באמת צריכות אותה.
היום הרגשתי שאילה מרגישה שזה לא סתם.
היא לא מבינה, היא מרגישה.
אילה הילדה הכי שמחה ומתוקה שאני מכירה.
כל הזדמנות צוחקת, שמחה, חייכנית, חברותית.
אבל היום היא פשוט לא הפסיקה לבכות מהבוקר.
כל שניה בכתה, מכל דבר קטן.
אבל כל כך הבנתי אותה.
ובכיתי איתה. בלב. אבל בכיתי מאד.
אמא עזבה אותה תקופה ארוכה.
היא לא באמת עזבה, היא פשוט לא הייתה.
אין לה דמות של אמא.
היא מתגעגעת אליה.
היום היא עשתה כאילו היא מדברת איתה ואמרה לה-'אמא, איפה את? אה, את בבית חולים? הלכת להביא לנו תינוק? יופי. אני מחכה לך כבר. תחזרי הביתה כי משעמם לי'.
אוככ
אני לא עמדתי בזה.
זה היה כל כך כואב.
הלוואי הלכה להביא תינוק.
הלוואי.
היא מדהימה הילדה הזו.
אבא,
תציל אותה בשבילן.
הן צריכות אמא שתגל אותן.
הן חייבות אותה.
נעם חייב אותה, היא אישתו.
היא חלק ממנו.
תציל אותה, אבא.
תציל.