התשובה לשאלה הזו, לדעתי, שאחרי שראו שלכולם מתפוצץ הבלון - הבינו שאי אפשר יותר להבטיח בלון חדש לכולם...

ומי אמר לך שהוא לא קיבל בלון חדש אחרי שהסיפור הסתיים??

ואת השאלה מתחתיי בעלי תירץ שרון ביקש פשוט לפתוח את הקשר של הבלון, ולנפח אותו גדול יותר ממה שהיה...

אני גדלתי על הספר הזה, אבל את בני בן החמש זה הסיפור הזה הדאיג - הוא שאל אותי "תגידי אמא, אף אחד לא מטפל בו? אחראי עליו? איך נותנים לו להסתובב ככה?"

האמת צודק .

מי משאיר ילדים קטנים לבד בבית?

ומי שמשאיר מגיע לו שנכנס לו לבית חתול תעלול!!!!

בחיים לא חשבתי על זה ככה..

מתאים כי זה דן פגיס ("כאן, במשלוח הזה...")

הביצה שהתחפשה – דן פגיס

היצירה יצאה לאור בשנת 1973. ואנו חוזרים במסע שלנו לביצה, לאפרוח ולתרנגולת שפתחנו בהם. עמדת המוצא של הגיבורה: היה הייתה ביצה, שלא רצתה להיות ביצה. בניגוד לאפרוח של קיפניס, בעמדת המוצא יש לאפרוח משפחה, ובמסע שלו הוא עובר ממשפחה למשפחה. לעומתו, מתגלגלת הביצה במסע שלה לבדה בעולם, ורוב הסיפור משפחתה כאילו אינה קיימת. (בדומה לביוגרפיה של דן פגיס).
היצירה הזאת דנה באיבוד זהות, בניסיונות הנואשים להידמות לאחרים, ובניסיונות הכושלים להתחפש למישהו אחר. הביצה מעמידה את עצמה בעשרה ניסיונות של "להיות מישהו אחר", ואת מירב האנרגיה משקיעה הגיבורה בבריחה מעצמה ומיעודה. כל הדמויות והעולם שבהם נתקלת הביצה אינם מוכנים לקבל אותה, והם מוצגים כמנוכרים וחסרי אמפטיה.

במקביל לביצה גם בחברה הישראלית החל מאמצע שנות הששים מתחיל תהליך של אובדן זהות. המילה ציונות הופכת להיות מילה גסה, ומתחיל תהליך של התנתקות מהשורשים היהודיים. בניגוד לדור המייסדים שהיה לו קשר וחיבור עמוק לתנ"ך ולמקורות היהודיים, החל תהליך של בורות וניתוק מהטקסטים שלנו. בתקופה זו מתחילה ירידה המונית מהארץ, והישראלים רוצים להיות כמו כל הגויים, תוך תהליך של חיקוי והתבוללות.
הביצה מוצגת ביצירה כדמות מוזרה וכחסרת תועלת, למרות שבמציאות יש לביצה ערך רב, יותר מאשר לרוב הדמויות אליהן היא רוצה להתחבר או להתחפש. ההתייחסות לביצה באופן זה משותף הן לדמויות שהיא פוגשת במסע הייסורים שלה והן לביצה עצמה. במקביל לביצה ביצירה, גם האנטישמים רואים ביהודי דמות מוזרה ומציגים אותו כשטן, וכן רואים אותנו כחסרי תועלת וכטפילים. למרות שבמציאות ההיסטורית תרם העם היהודי רבות לעולם.

למרות הניסיונות הרבים של הביצה להתחפש למישהו אחר, שום דבר אינו מועיל לה וכולם אומרים לה: "מכירים אותך מרחוק". במקביל, מתרחש תהליך דומה ליהודים / לישראלים הנמצאים בחו"ל; לכל מקום בעולם שאנו הולכים אליו- מכירים אותנו מרחוק ומצביעים עלינו. גלי האנטישמיות לא פסו מן העולם.

המסר של פגיס חד משמעי: תהליך אבדן הזהות הוא תהליך מסוכן הן לאדם הבודד והן לחברה. איננו יכולים לברוח מהשורשים שלנו, כי בצורה זו אנו מבטלים את אישיותנו וגם האחרים אינם מוכנים לקבל אותנו. רק חזרה לשורשים – לאימא תרנגולת (רק בסוף היצירה אנו מתוודעים לקיומה של משפחה) תביא עמה את הגאולה. כתוצאה מהמפגש האינטימי עם האם, חלה בביצה המתגלגלת לבדה בעולם מטמורפוזה ומשהו בקע בה, נפתח בה ופרח בה, והיא השיבה את הגיבורה למצב של אינטימיות וקבלה מוחלטת. ובהקבלה לביצה ולאפרוח ביצירה, גם חזרה שלנו לשורשים תביא עמה מטמורפוזה, תגבש את זהותנו, ותאפשר את מימוש היסודות היצירתיים המצויים בתוכנו הן ברמה האישית והן ברמה של החברה הישראלית.

והקישור המלא נמצא פה

יש שם פרשנויות לעוד סיפורים.. זה מעניין...

תודו ל- @1289

בזכותה חיפשתי בכלל..

בואו נדבר " data-goomoji="1f634" goomoji="1f634" src="https://mail.google.com/mail/e/1f634" /> רגע על יונתן הקטן . הילד הזה רץ  בבוקר  אל הגן. קודם כל, מי ההורים  חסרי האחריות ששולחים ילד  לבד לגן. מה הפלא  שהוא רץ? כולו בטח מפוחד  פצצות וצריך לדווח  על ההורים  שלו  לרשויות. פתאום באמצע הריצה הוא קולט עץ  ויונתן שלנו כנראה ילד עם הפרעת קשב וריכוז, שוכח " data-goomoji="1f607" goomoji="1f607" src="https://mail.google.com/mail/e/1f607" /> שהוא ממהר  לגן  ומקבל דודא לחפש  בעלי חיים  על העץ. ולא סתם בעלי חיים, אלא אפרוחים, כי ידוע בטבע שאפרוחים חיים על עצים. הרי מי מאיתנו לא ראה תרנגולות  מקננות בצמרות עצים. לא משנה, בקיצור, חיפש  אפרוחים, עשה תנועה  לא נכונה, נתקע באיזה ענף  ונהיה לו חור⚫ גדול במכנסיו. בינתיים  בכל הסיפור " data-goomoji="1f634" goomoji="1f634" src="https://mail.google.com/mail/e/1f634" /> הזה עומד איזה מישהו, מתצפת  על יונתןמהרגע שיצא מהבית בריצה, עומד  מתחת לעץ , בשיא חוצפתו  קורא ליונתן  בשיפוטיות ״שובב״  ובמקום לעזור לו לרדת מהעץ  עומד ומתמלל " data-goomoji="1f634" goomoji="1f634" src="https://mail.google.com/mail/e/1f634" /> את כל הקטע בחרוזים  (אגב, נשמה, חרוז לא משהו עץ וחיפש). לא רק זה, פתאום יונתן  המסכן, ילד מוזנח ששולחים אותו לבד לגן, מן העץ מתגלגל וההוא  במקום ללכת לעזור למסכן, ״את עונשו קיבל״. לך תעזור לו יא אפס, ילד נפל מעץ  מדמם שם, ההוא  עומד מבסוט בצד, כותב שיר. ועוד לא דיברנו" data-goomoji="1f634" goomoji="1f634" src="https://mail.google.com/mail/e/1f634" /> על השפן  הקטן הדביל, שלדעתי כבר בן 100, שעוד לא למד לסגור דלת וכל פעם חוטף שפעת.

המקור זה בסמיילים של ווטסאפ, פה זה יצא מוזר...

אני לא עד כדי כך משועממת 

מן הראוי לציין את זה מלכתחילה.

ובכל מקרה ראוי היה לך לענות "תודה. אבל לא אני כתבתי".

אנחנו כאן בפורומים משתדלים לענות בנימוס וברוח טובה, ודאי וודאי כשמגיב/ה אחר/ה טורחים להביע הערכה להודעה מושקעת שמישהי כותבת, או לפחות חשבנו שכותבת.

סתם צחקתי איתך... סליחה.

וזה משהו שסתם רץ בווטסאפ, לא יודעת מי כתב.

כי פה זה באמת יצא מוזר.

אז הנה:

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....