שאתם חייבים לאסוף את עצמכם ולהתחיל לזוז אבל אתם פשוט לא מסוגלים?
אני פשוט משותקת. לא מצליחה לעשות כלום. למה זה כל הזמן קורה לי? 
שאתם חייבים לאסוף את עצמכם ולהתחיל לזוז אבל אתם פשוט לא מסוגלים?
אני פשוט משותקת. לא מצליחה לעשות כלום. למה זה כל הזמן קורה לי? 
אבל קצת מפחיד ליצור אחד כזה, זה נורא מחייב
אני כנראה מכורה לבלאגן.
אני חייבת לסדר לעצמי את החיים 
יש לי המון ימים, בעצם.
1
0
8
90585
2
90585
1
90585
9
124497
2
![]()
124497
3
124497
8
124497
10
124497
9
124497
19
124497
7
124497
16
124497
12
124497
9
124497
20
124497
11
124497
12
124497
11
124497
21
124497
10
124497
14
124497
25
124497
16
124497
15
124497
13
124497
23
124497
8
124497
17
124497
4
124497
11
124497
3
@*בננית* מצטער על הניצלוש אבל הייתי חייב
124497
6
124497
5
124497
14
4
13
מה שלומך?
ומה שלומך יקירה?
7
6
15
*בננית*כל היום ככה
די נמאס לי מעצמי, את האמת
וזה תקופה קשה
אבל היא תעבור, אני
אני די בטוחה
15
14
24
כרגע היא מסמנת לי שהיא כאן כדי להישאר
אני פשוט לא מאופסת.
17
16
26
5
קחי אותה מפה במיידי!
13
12
22
18
17
27
3315
20
3315
19
3315
29

)28
19
18
התייאשתי מעצמי בקטע הזה*בננית*כרגע אני עושה רשימה אינסופית של דברים שאני צריכה לעשות/דברים שרציתי להספיק בחופש
אולי זה יעזור לי להתמקד.
(גם אני הצטערתי ממש. בואי נמצא הזדמנות אחרת! אחרי שאבנה לעצמי לו"ז אתחיל לשבץ בו אנשים חשובים)
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול