אבל בחייאת, אני רוצה שמישהו יידבר איתי,

לא כי אני רוצה,

כי הוא רוצה.

בצורה אמיתית וממש אבל ממש לא וירטואלית.

שיהיה לי חברה כזאת,

שתבכה אצלי שקשה לה

, ואני אבכה אצלה,

שנצחק ביחד,

ונריב,

ונשמח,

ונתכנן לשבת ביחד בתחילת שנה,

שתבין את המצוקות שלי,

ותכתוב  אותי בסטטוס.

גם אני רוצה חברה שנלבש אותם שרשראות,

ואותם צמידים.

גם אני רוצה חברה.

סופריקה.

@תמקה

@כמו הירח.

כתבתי כמו שאתן אמרתן לי, תראו איך יצא..

ולא אתם לא חייבת הלגיב, רק רציתי שתראו שכתבתי.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול