מי רוצה שלוק?🍦🍦
'מי רוצה שלוק' שואלת אמא, וחבורה של זאטוטים צוהלים דוהרים אליה. כל אחד בתורו בוחר צבע, נוגס בצופציק שבצד של השלוק, קורע חלק קטן, יורק אותו הצידה ומלקק בהנאה. גם יהודית, הזאטוטה הכי זאטוטית, מצטרפת לכולם. אבל יש משהו שיהודית לא יודעת-היא לא יודעת שצריך לקרוע את הצופציק של השלוק. היא רואה את כל הילדים עם השלוק בפה, מכניסה גם היא את השלוק הסגור שלה לפה ומסתובבת מרוצה, בטוחה שהיא נהנית כמו כולם. וכאשר כל הילדים מסיימים את השלוק שלהם וזורקים את העטיפה לפח, גם יהודית זורקת את השלוק השלם שלה, בלי לדעת מה היא הפסידה.
ואולי יהודית היא משל לכולנו, שמסתובבים בעולם ומרגישים שאנחנו ממצים את החיים עד הסוף, שאנחנו יודעים בדיוק מה יש לעולם להציע. כולנו, שלא מודעים לזה שחסר לנו משהו מהותי, שאנחנו לא באמת מצליחים להגיע אל התוכן הפנימי של החיים. שאנחנו חיים חצי חיים, נהנים מהעטיפה הצבעונית ולא יודעים שאנחנו מפסידים את הדבר האמיתי..
וזה החוסר הבלתי מורגש של בית המקדש. חוסר שאפשר לחיות חיים שלמים בלי להרגיש אותו, בלי לדעת שיכולנו לחיות אחרת, שיכולנו לחיות בעצמה הרבה יותר גדולה. ואולי החיים האלה הם במרחק של צופציק של שלוק, שרק צריך לקרוע ולירוק...


בננית היקרה שלחה לי את זה.
תודה אהובה