קראתי שירה גאולה ונזכרתי שגם מקימי נגמר במילים האלו.

מקימי-
אנחנו נכנסים לאולם וחוצים אותו בקו ישר. אני אפילו לא יודעת איפה החדר הזה, לא שאלתי.
הוא יודע? לא יודעת. אבל הוא הולך והולך והולך.
"תגיד", אני לוחשת לו, "אני סומכת עליך, כן? אתה יודע לאן אתה הולך, נכון?"

הוא עוצר רגע, מסתכל סביבו, מסתכל לי בעיניים, מחייך אלי ואומר:
"אין לי מושג..."

שירה גאולה-
דביר קם ונעמד. "קומי", הוא ביקש. נעמדתי מולו. עמדנו ושתקנו עיניים ובעיניים.
הוא קיפל את השמיכה והתחיל ללכת.
הלכתי אחריו במעלה ההר. הוא הלך זקוף ובוטח, ואני אחריו.
הוא נכנס לאוטו ופתח לי את הדלת. הוא אמר מבפנים, " בואי".
נכנסתי. גשם טוב התחיל לרדת. משום מקום הגיע ערפל.
דביר לחץ על הגז ונסע לאט לאט לתוך ענן שכיסה את הדרך.
"לאן נוסעים?" שאלתי.

הוא עצר רגע, הסתכל סביבו, הסתכל לי בעיניים, חייך אלי ואמר, "אין לי מושג".


אמא טוענת שאם שמתי לב לזה אני מכורה.
אני לא מסכימה איתה אבל לא נורא.