כתבתי לעצמי רשימת הספקים עד היומולדת הבא שלי. הלוואי.
איך אני אוהבת לסמן וי על שורות ברשימות מטלות אינסופיות. אות ניצחון, ככה כתוב בכל תשחץ.
אחד הדברים שאני רוצה לעשות במהלך החיים, עדיף כמה שיותר מוקדם כי כבר ממש בא לי, זה להיות נגנית רחוב. תארו לכם! לעמוד ולנגן בלי להתפדח מאנשים כי זה הרי לגמרי נורמלי שיהיו נגני רחוב ולקוד קידה על כל עשר אגורות שזורקים לי לקופסה - והיי, זה לא בגלל הכסף! טוב, אולי גם, אבל לדעתי זה משהו אדיר להיות נגן רחוב.
כל הציורים שלי מתחילים בעיגולים או בטיפות. ובסוף הם החלקים השוליים בציור, זה מוזר קצת.
אמא שלי עובדת בעבודה הכי משעממת בעולם. אבל היא עובדת המון, וכל מי שאומר שעובדי מדינה ישנים במשרד שיסתום את הפה כי זה רק הצרפתי החמדמד פה שנועל את הדלת מבפנים כל יום בשעה קבועה ונרדם עם ראש על השולחן. עלק בוס.
הם אף פעם לא יודעים מה נכון לי וגם כשאני אומרת הם לא מקשיבים. ואז הם מצפים ממני לעשות בדיוק אבל בדיוק מה שהם אומרים ואם אני מחפפת טיפטיפונת אני כבר הופכת לילדה בת חמש לא אחראית ואסור לסמוך עלי ובלה בלה בלה. מטומטמים. "אני מאמין שאת אומרת אמת"- אז למה הפרצוף שלך וטון הדיבור המתמרח שלך מראים בדיוק להפך? אני. לא. משקרת. אוקיי?! גם כן מומחים.
אני רוצה להתגעגע למישהו מסוים, למשהו מסוים, למקום, לזמן. לא פשוט להתגעגע וזהו, ואני לא יודעת למי או למה או למתי, זה מעיק ומתסכל. וגם לאהוב זה מתסכל. אני שונאת לאהוב.
בעצם אני אוהבת לאהוב ואז אני שונאת את זה כי הרי אסור לי.
אהבה חד צדדית זה כואב בטירוף. אל תנסו את זה.
טוב די תמר, זה יגמר רע אם תמשיכי.
לכי, לכי.