אתם מכירים את הרצון העז הזה, למשיח הגואל!
לראות את מלך ישראל.
ובאמת, לפעמים נכספה נפשי וגם כלתה, לדעת באמת מהו כבודו של ה' בעולם הזה.
וחשקה נפשי חזות פני כהן גדול בצאת יום הכיפורים.
ואני לא אשכח את אותו הלילה שבכיתי רצופות על המשיח הנסתר: אבא! אני לא רוצה לקום מחר ולגלות שאין משיח! בבקשה ממך! תעורר אותי למשיח!
ספר מלכים
קראתי על המלך הגדול מכל: שלמה ע"ה.
נדהמתי!
איזה פאר! איזה הדר של בית ה'.
וזה רק חיצוני!!
בית קודשי הקודשים כולו זהב. תקרה, קירות ורצפה.
הכרובים מצידי הארון הקדוש.
יכין ובועז המפעימים.
פשוט רציתי לבכות, דמיינתי את עצמי רץ אל הארון וזועק: אבא! למה זה חסר?! הלנצח תשכחנו?!
איזה מדהימים החיים היו בימי דוד
בימי שלמה
בימי אסא
בימי יהושפט
בימי חזקיהו
בימי עוזיהו
איך הם היו נראים?
וודאי פניהם היו כמלאכי העליון...
ובל נשכח שהיו נביאים!!
תצרחו את זעקותינו! הלוא מביניכם רבים נרצחו! הלוא תבכו את חורבן בית חיינו?! כבוד הא-לוהים?
אדם יהושע בן נון
מתושלח כלב בן יפונה
נוח 70 הזקנים
אברהם
יצחק
יעקב
שבטי ישראל
משה הגדול
אהרן
מרים
אלעזר הכהן
פנחס הכהן
עתניאל בן קנז
גדעון
אהוד
יפתח
ברק ודבורה
שמשון
כל השופטים!
עלי
שמואל
שאול המלך
דוד המלך
שלמה המלך
כל המלכים הכשרים ואף שאינם
חזקיהו
עוזיהו
יהושפט
אסא
כל ההרוגים על כיבושי סנחריב ונבוכדנצר
גד
עידו
יונה
עובדיה
מיכה
צפניה
יחזקאל
ירמיהו
ישעיהו
אליהו
אלישע
חבקוק
יואל
נחום
עמוס
חגי
מלאכי
דניאל
זכריה
עזרא
נחמיה
מתתיהו
יהודה המכבי
אלעזר
יוחנן
יונתן
שמעון
כל התנאים לעשרותיכם!
נרצחי הרומאים למאות אלפיכם!
האמוראים!
רב האי גאון
רב עמרם גאון
רב אחאי גאון
כל הגאונים
הרמב"ם
הרשב"א
רשב"ם
ראב"ד
רש"י
דון בן יצחק
בעלי התוספות
ומכאן אני כבר לא יודע כמה וכמה גדולי דורות ייכתבו.....
תזעקו עלינו! כוחכם לאין ישער!! תפרצו את שערי המלך!!
ממש.
כזו תמימות וטהר,
רצון לגאולה, לטהרה,
אשריך!
נותן תקווה לקרוא דברים כאלה,
לשמוע את הקול הזועק,
שלא מוותר ומשלים עם המציאות..
אל תשתיק את אותו קול,
המשך לזעוק..
דמיינתי אותי בבית המדרש בישיבה. באמצע סדר בוקר, ורעש אדיר נשמע
דמיינתי כי איננו מבינים מה פשרו
ולאחר עדכונים פה ושם את זה א"א לתאר במילים
כל מי שיבושר, נשמתו נעתקת, הלב קופא
העיניים בורקות יותר מהשמש, השמחה מתפרצת ללא גבול
שום דבר לא ימחוק את החיוך
מכירים תחושת רווחה? זה יהיה ככה, רק הרבה ותר גדול
כאילו, זהו! הגענו לסוף!
עד היום למדנו על נביא, מלך וכהן רק מספרים
היום זה אמיתי
דמיינתי שאנחנו פורצים בריקוד מטורף ולא רוצים להפסיק.
במקום אחר דמיינתי כנ"ל, רק שאני וחבריי מעטים, אצים כמטורפים לתחנה לירושלים
דמיינתי אותנו עוצרים רכבים וצועקים להם את הלא יאומן
אלו שמבינים זורקים אותנו לרכבם ונוסעים במהירות הבזק אל עיר החיים
דמיינתי כי שם, במאוות חיינו, אין מקום לרכבים
ואני וחבריי יוצאים ברגל ורצים אל עבר האור
ומכיוון בית העולמים אור אדיר בוקע!!
ומחמת חולשתנו כאנשים כמעט ונעצרתי מעייפות
ואז אמרתי לעצמי, הנה המלך! הנה הנביא ואני לא ארוץ?!
ועוד יותר! המלך הגדול פה ממש! והנה סוף סוף אראה בכבודו של אבי, של מי שברא אותי
של מי שתמיד הציל אותי בכל מיני מצבים, ועזר לי בצרות
רק לחשוב על זה גורם לי לבכות
איזו שמחה תהיה!!
גלותיים.
אותם היהודים שמחכים בגלות למשיח.
אותם שחושבים שיהדות היא דת ולא לאום.
אותם אלו שמצרים על המדינה, אינני יודע אם יסתכלו בעין יפה על המשיח.
הדברים האלו גורמים לי לבכות....
זו צרת הצרות!! לא מספיק שגלינו, והנה אחינו, תועים וטובעים.
אותם שחשבו שיהדות היא דת, האם שכחו את ימי המלכים?!
האם אנחנו עם עם קשר בדם, או שמא עבדים מאוחדים שברחו ממצרים?!!
הגלות הזו גרמה לנו לצרות נפשיות גדולות!
וזה ממש צועק: צריך משיח! וגם אנחנו חייבים לצעוק: די! א"א, צריך משיח.
עד מתי החושך לאור? הבלבול הנורא בעמ"י, הצרות מבית ומחוץ. אילולא אמונתנו הדרוכה
והידיעה כי ה' בא לגאול היום, הייתי שוקע בייאוש, ולו בשביל הרגע לחכות לשמחה המתפרצת בלי גבול
אינני שוקע בייאוש!
אותם אלו שמנעימים בלכה דודי, האם שמתם ליבכם למילים?! פשוט זועקות:
דמיינו איש משכמו ומעלה, כמלאך ה' עומד בטלית, על הרקע המרשים בשבילכם, זועק לכנסת ישראל ולעירנו שלנו הגלויה: מקדש מלך! עיר מלוכה! קומי!! צאי מתוך ההפיכה!!
התעוררי! התעוררי! קומי אורי! עורי! עורי!!
התנערי!! מעפר קומי!!! לבשי בגדי תפארתך, עמי!
האיש הזה, שמו ר' שלמה אלקבץ זיע"א. והוא זה שזעק מצפת הקדושה, לגלות, לעמ"י השקועים. תתעוררו! אתם לא אמורים להיות מושפלים!
עם ישראל לפני 2500 שנה, היה מושג של אימפריה, צבא אדיר בלתי מנוצח.
וגם בבית שני, אילו החשמונאים היו גלותיים, עד היום היו היוונים....
אבל, הם היו יהודים אמיתיים! הם נלחמו בעוז, לא פחדו ולא התנצלו, ולא מצמצו אם היה צריך להרוג עשרות אלפים, ולא עניין אותם העולם, אותו הדבר בר כוכבא. ואין פלא שר' עקיבא ראה בו משיח.
המשיח הוא צריך להיות מלך עז! קשה עורף, ואיננו מתחשב ברצון האו"ם האירופאי-לא-לנו.
אבא! תביא אותו!!
תראה אותי עם כל השברים האלה
תראה
תחבק
תגאל
אבא קשה לי.
I hate myself
😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
תודה אלוקים
היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים
וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות
שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי
קראתי קצת
למדתי קצת
התחלתי להתאמן
שתיתי פחות
ניקיתי אורוות
פסח זה חג הנקיון
הרבה פעמים מתבלבל לכל מיני עם פינוי טוטאלי של כל החיים לפח
נפנה נחיה בריק ונאגור מחדש שיהיה מה לזרוק בשביל חווית הנקיון השקרית הבאה
אבל זה לא נכון לנקות זה לברור את המוץ מהתבן כל הבר עומד מולך ואתה צריך לשלות ממנו את מה שכן חשוב לפנות מה שלא ולסדר מה שלא נמצא במקום
שהכל יהיה מקומו של עולם והעולם יהיה מקומו
משהו כזה שקראתי פעם
ספירת העומר העומרים גדלים והזיפים גם
סימן אבל מתערבב עם סימן חיות וצמיחה משמחת של חיים ופריחה
של אוכל חדש
של פרנסה ושפע חקלאי
יש כאלה שמתאבלים
בלי מוזיקה
הכל אפור ושחור וקודר
אני לא שם לטוב ולרע
נוהג ושומע את המוזיקה חוזר ומקשיב וגם מחדש בדברים חדשים
תציעו שיהיה מה לשמוע מחדש
הכל הולך
והתחזית לעתיד שיהיה חם יותר
ויותר
ויותר
ויותר
כל הזמן
וזה יכול להרתיע אבל די עברנו מה שעברנו
נעסיק את עצמנו בדברים שונים
מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.
אהבה.
זה יבוא?
מחשבות טובות איייייאיייי
אבא עכשיו אחרי ששרתי כדי למתק את הדינים ואני עדיין עצוב, יש לי רשות למתק את העצבות בדרך שלי? אסור להיות בעצבות! אני לא רוצה לעשות אסור.
אני באמת כזה תמים? כזה פתי? טרם אענה אני שוגג, ואחרי שלמדתי? אני חייב והוא זכאי. ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים.
צריך אדם לחשוב שהוא יותר רשע מהמן. מה? מי? איפה שמעת כדבר הזה?
העבירו לי הקלטה.
של מי?
הרב **""*""**
שטויות.
---
הוא יכול להגיד שזה שטויות. והאמת הוא יודע שזה שטויות. הוא כל כך בטוח, הוא לא חושב על זה. עובר למאמר פורים הבא שאומר לו שצריך לחשוב שהוא צדיק כמו מרדכי ולבו טוב עליו.
ואני?
גם אני ממשיך למאמר הבא. ועדיין אני כותב על זה, והוא לא.
למה?
במציאות שלו אין עניין כזה. הוא עושה את הדבר הטבעי ונתפס איפה שיש לו שכל.
ואני?
אני עדיין חושב על זה.
בהתחלה בכיתי, אחר כך דחיתי, אחר כך הבנתי, ולבסוף הבנתי שלא הבנתי.
ועל הכל אני שמח, באמת. בלי תהליך לעולם לא תבין שאתה לא מבין. ועכשיו אני שומע שוב את הרב (ומתרעם על ההקלטה הקצרה על חוסר ההקשר ועל הנגשה שגויה שיוצרת אנטי) ואני לא בוכה, ולא עצוב ולא כועס. אני שומע ומאמין אני שומע ושמח. כי אני מבין.
טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי.
ואני מרחם על עצמי המתחכם, ואני מרחם על חברי החכם.
אני פתי ועכשיו אני מבין וכמו שאמרתך שמרתי ה' שומר אותי. שומר פתאיים ה'.
דלות של שקר מהי? ענווה פסולה.
אין לך אני (אני) כעני בדעת.
ועכשיו דלותי באמת ולי יהושיע.
אני חוזר לשיר ועוזב את מיתוק העצבות בדרך של שקר והכל בזכות התפילה הזאת.
ראה התפילה הזאת.
ומחר אני אעשה תשובה עליה. תשובה על התשובה מה שחשבתי שיש לי איזה השגה של היום תהיה נחשב לשוגג מחר. ואני שוגג מול הצדיק. ואני פושע מול ה'.
ועדיין עכשיו אני שר ואני בשמחה.
תודה אבא
אבא אבא אבא,
לפעמים יש לי כוח לכתוב מגילה.
אבל מי יקרא?
אני בטח לא.
איזה תועלת תהיה לזה?
לא יודע.
ולפעמים נמאס לי.
ואני רוצה רק לכתוב שתי מילים - "נמאס לי". "אני שבור".
אבל מי יקרא?
אני בטח לא.
איזה תועלת תהיה לזה?
לא יודע.
תודה על ספירת העומר,
על עבודת התיקון.
תודה על ייסורי מצפון כשאשמע מוזיקה
זה מוזר שאני מחכה להם?
אני מחייך ושמח וכמעט מדלג ברחוב ולשם שינוי זה לא פייק זה לא שקר.
ועדיין אני מחכה לכאב ואני רוצה בו.
אני חושב אם מותר לי, שאנשים רבים פשוט נופלים מהסתירות האלה ונעצבים לגמרי.
אני יודע היום שבעבודה עדינה הם יכולים להיות חלקים משלימים,
תעזור לי לגלות את התורה הזאת איך אני עושה את זה.
אבא תעזור.
איך אני עדיין שקוף?
איך שנים עוברות ואני עדיין שקוף?
עדיין לא מובן?
זה גזירת גורל?
קמתי בבוקר היום והחלטתי שלא אכפת לי.
החלטתי שאם אנשים גם ככה חושבים שגיליתי את האור ומצאתי את אלוהים - אין טעם להתווכח איתם.
אני לא אחראי על הבורות שלהם, על צרות האופקים והמחשבה המזוהמת שלא מאפשרים להם לראות שמאז ומעולם אלו היו צדדים משלימים.
אצלי? לא רק אצלי. זה מפתח לנפש נבוכה. אחת כזאת שיש לה סיבות אמיתיות לא האכלו לי שתו לי הרגיל. אולי לצפות מהם להבין זו דרישה מגוזמת.
אולי לא לדון אותם לכף זכות זה עוול.
אבל היפוך היוצרות הזה לא הוגן ולא נתפס. פתאום אני הנורמלי והם המוזרים? אני העקבי והם המעורערים?
אדם קרוב אצל עצמו כמו שלי יש הסברים לגבי עצמי, כאלו שהתפתחו בזהירות עם השנים ושוב בזהירות נהרסו ושוב בזהירות כפולה נבנו, אני בטוח שגם להם יש.
איך מבין כל הדברים הכי הזויים בעולם שלא מוציאים אותי מדעתי דווקא זה הכי מועד להיות כן להיות כזה? אולי התשובה בגוף השאלה אולי כי זה לא דבר כזה הזוי.
(2)
"אני לבד יושב לי וחושב לי היכן אהבתי היכן טעיתי מה לא נכון עשיתי שכך פגעה היא בגאוותי" - האם כותב את זה אדם מיוסר או ילד בן 6?
האם זה חולשה או חוזקה לתת לעצמי לגיטימציה לוותר לעצמי ולהניח לעצמי לפגוע בעצמי כמו שאני משתוקק?
(3)
אני תפילה גם כשאני לא מדבר אל אלוהים או על אלוהים.
מה שאנשים סולדים ממנו בשם הצביעות הוא בדרך כלל ההופעה היותר עליונה של היחידה שבנפש. לא פתחתם ספר?
(4)
די. אני דובר כמה שפות.
אף אחת לא שוטף.
ומבין עוד כמה.
באופן מספיק טוב.
זה ברכה? זה קללה? זה קבוע? זה משתנה?
זה בכל מקרה כואב.
להיות אמפתי בכמה שפות זה כואב.
לכעוס בכמה שפות זה כואב.
להרגיש בכמה שפות זה מציף.
זה לא תמיד נסבל טוב.
אני לא רוצה לא לומר וגם לא לשמוע משפטים שמתחילים ב
"הנה, אני אומר/ת את זה... "
פערים ותהומות
התחושה שמשהו בי לא מאמין לי. התחושה שמשהו בחברה ובסביבה לא מאמין לי. אני לא יודע אם זה מפתיע או מובן. כאשר שנים אני אומר בפה "אני בסדר" "אני טוב" והגוף משדר ההפך, ואני מבין שחושדים אני מבין שיודעים ש"בסדר וטוב" זה רחוק מהאמת שמתחוללת פנימה. אבל אני לא חושב שאני בכלל מתאמץ להסתיר את השדר של הגוף. להפך בתוכי אני רוצה שישמו לב לצעקה האילמת של המצוקה גם כשאני לא יכול לדברר אותה - בכל אופן ככה חייתי ונשאר מזה מה שנשאר מהמנהגים המורגלים והטבעים המגונים.
אבל אני שואל, עכשיו? מה רואים בי? גם עכשיו זה אותו דבר? כי עכשיו כשאני אומר "בסדר" ו"טוב" אני מתכוון לזה בכל כולי בגוף ובנפש, ואני מרגיש סנכרון בין הגוף והנפש. האם זה לא נראה ככה?
אולי, אם היית מתחיל רק ב"התחושה שמשהו בסביבה לא מאמין לי" הייתי מבין, אבל אמרת "משהו בי לא מאמין לי" - איפה המשהו הזה נכנס?
במעשים.
אז הנה לך השכל מהסביבה.
מה?
אתה אומר "אני מרגיש טוב" + ואתה משדר "אני מרגיש טוב" =שלב א': הושלם.
אבל אתה מחכה בנוסף ללהגיד "טוב" ולשדר "טוב" -- לפעול "טוב". שהפעולות שלך יעידו עליך שאתה בטוב. ואולי זה גם מה שהסביבה מחכה.
אז שלב ב'?: בתהליך.
אם אעשה טוב אתה תאמין לי? - כן.
יהיה חיזוק חיובי בלתי נמנע בחלקים מודעים ולא מודעים של התפיסה העצמית במוח שלך. בראש ובראשונה זה אתה שמחכה ומצפה לזה מעצמך, גם בלי מילים.
אז למה זה עדיין לא קורה?
- עדיין יש מעידות.
אי אפשר לפעול טוב לצד המעידות?
- בוודאי שאפשר וזאת התכלית המטרה והכוונה.
אז למה זה לא קורה?
- מילה אחת: יאוש. אתה צריך להילחם בחיזוק השלילי הבלתי נמנע של התפיסה עצמית בגלל המעידות, בירידת המוטיבציה לפעולה וההתרוקנות ממשמעות ותוכן.
אז מה העבודה שלי עכשיו?
- להבין שאין יאוש בעולם כלל.
רבה רבה רבה, אבא אבא אבא.
אולי יש תקווה.
תפילה.
המחזה לא נכתב היום.
גם כשהוא עולה היום על במת התיאטרון
באיזה עיבוד שהוא ביחס למקור
בין באופי בין בשפה
המחזה הזה הוא סיפור ישן.
גם אם זאת הפעם הראשונה, שאתה - הצופה, צופה בו
זה בכלל לא משנה
ההצגה לא חדשה
הכתיבה ישנה עוד יותר
והסיפור הוא אותו סיפור חוזר.
רק אתה שונה פה
ותן לי לגלות לך סוד -
ההצגה לא עולה על הבמה בשבילך
שום פיפס לא נעשה לכבודך גם אם שילמת 1000 שקל על מקום vip
אתה סיפור חוזר בעצמך
בא והולך ומקומך יוחלף
והצופים האמיתיים - השחקנים שעל הבמה
ידקלמו מחזה אחר מול הגרסה האחרת שאתה
כי הסוד נכון גם לגבי אלו -
ההצגה לא נכתבה בשבילם
ולא מוצגת בזכותם
שום פיפס לא משכנע שיש להם משמעות שאינה זניחה
בתרומה לשעשוע הגדול
המשחק האולטמטיבי של העולם
או אלוהים
או אדם אחד שבאמת משנה בעולם
או לאלוהים.
אנטיתזה? - לא היה כלום כי אין כלום
"אני אוהב לדבר איתך", "אני אוהב להקשיב לך".
אפילו כשאני לא מבין כל מה שאתה אומר, וגם כשאני יודע שאתה בעצמך לא מבין כל מה שאתה אומר.
אפילו כשאני לא מסכים איתך, וגם כשאני יודע שאתה טועה.
אפילו כשאני חושד שאתה לא מדייק, וגם כשאני יודע שאתה משקר.
"אני אוהב לשמוע אותך", "אני אוהב להשמיע אותי לך"
____
סוף עונה
מחזור - חג. התחלה - סוף. עוד - עוד - עוד. שוב - שוב - שוב.
אין חדש.
סוף שנה
חשבתי שמשהו יקרה השנה, חשבתי שאני אמות השנה.
או שלכל הפחות סבתא תמות השנה. לא חשבתי שהיא תשרוד עוד שנה כזאת, במסכנות כזאת ובכאב כזה. כבר מתפתח בי חשק למות לפניה.
חשבתי שמשהו יקרה השנה,
חשבתי אולי אפילו אני לפני שאמות, אספיק לחיות השנה.
לא חייתי השנה.
חשבתי שמשהו יקרה השנה,
חשבתי אולי אחי יתארס.
יתחתן.
יעשה קצת נחת רוח להורים
ולסבא
וסבתא
שעוד חיים.
הקטנה שבצרות שלו זה שהוא לא התחתן השנה.
באמת ובתמים חשבתי שיקרה משהו השנה!
שהטרגדיה תדפוק על הדלת
(אפילו שבדקתי את המזוזה),
שהחרמש של השטן יצנרר מישהו שאני מכיר למכונת הנשמה,
בתפילה אסורה שזה יהיה אני, ובתקוות חטאת לתוספת אופיום לווריד בפנטזיה.
אבל לא.
לא קרה כלום.
כלום.
אין חדש תחת השמש.
רק עוד אח של חבר מת בעזה
ועוד חבר שנפצע בלבנון.
כמה רסיסי טילים מתפצלים שנפלו בשכונה
ומלחמה אין סופית שהפכה כבר לשגרה.
אבל חוץ מזה, אני נשבע - כלום!
עוד כמה משפחות אבלות וכמה חיילים שנכנסו לדיכאון
נפשם קורסת פנימה,
כמה מרשמים חדשים לגראס
כמה עסקאות מפוקפקות של אופיאטים,
אבל חוץ מזה עולם כמנהגו נוהג.
עד מתי?
כמה אהבה יש בך כלפי אבא יקר
וכמה מתיקות בדיבור אחד בלי גבול ומספר
וכמה נחמה אמצא בך
אני כל כך רוצה לעשן.
למה למה למה ה'?
אין סיגריות כשרות לפסח. כמטאפורה.
"אפילו כשנופלים לתוך רפש וטיט.... "
לתוך החרוסת.
מה זה מה שקורה כאן ? זה לא תקין.
בקרוב אחליט מה אעשה.
בקרוב אברח מהכאב.
החזקתי אותו מספיק להיום.
רשעים יצר הרע שופטן.
אני מקבל עליי את הדין.
השלכתי הכל על ה' אתה ראית!
אתה ראית!
אחטא ואשוב?
לא. אני שב עכשיו.
אתה מבין? אני שב עכשיו!
תפסיק לתת לו לבלבל אותך.
הבעל דבר.
המלך זקן הזה.
הכסיל הזה.
הרגלים ישנים קשה לשנות.
אני כלי, לא יותר? היום בשליחותו של אלוהים. מחר בשליחותו של ה*טן.
איך אני מדבר... איך אני מעז...
אני כואב.
אני עוד לא מבין מה עבר עליי. ולמה אני חווה את זה שוב ושוב.
מה אתה מכניס לתוכך, מה יוצא ממך...
אתה קשוב? מה עם תפילה? מה תהיה עליה? זה לא עניין קטן.
התבודדות זה לא עניין קטן, אמונה זה לא עניין קטן.
קשה לשנות זה לא תירוץ. תעבוד במקביל.
אתה בעליה? אתה בירידה (תכלית העליה)?
"כי אסק שמיים שם אתה ואציעה שאול הנך."
אתה מחפש חסד, אהבה? אתה מחפש נצח, נחמה?
אני יודע כמה בכית לי - אל תגיד לי עכשיו שזה סתם עיון בעלמא!
אם בכית - אתה שייך. אם אתה לא שייך - למה בכית?
עכשיו אני לא בוכה! מה תגיד? (זאת ועוד, שאני בוכה על ההפך הגמור?)
יש לך קשיים וקושיות, אתה לא מבין ונופל. ברוך הבא לעולם התיקון.
אתה מודה עדיין? (הוד שבהוד), אתה מודה על האמת בעלמא - אתה שייך.
איך שתהפוך את זה, יש תשובה עקבית למה בך מקרה ומה עצם.
אל תזיד לא לשמוע אותה.
תגיד תודה לה', תעצור הכל ותעשה לעצמך טובה. תניח תפילין, תתפלל מנחה, תספור ספירת העומר.
תגיד לי ממה אתה בורח ולאן אתה בורח? גם אם תסתום את האוזניים עדיין תשמע קול קורא "אייכה אדם אייכה"?
אייכה...
מה אתה מכניס לתוכך ומה יוצא ממך. לא אני לא קשוב.
הכאב הוא גזירת גורל. על מה תכאב זאת בחירה שלך.
לכאוב על הריחוק מה' זה עניין גדול, זה שייכות, זה הודאה על האמת.
על מה אתה בוחר לכאוב במקום זאת?
נפלת?
- כן.
למה אתה לא מתפלל על זה?
- קשה לי.
עם מה.
- האמפתיה, הורגת אותי. הייתי שם, אני רואה דברים שאני לא יכול יותר להתכחש אליהם, להאשים את עצמי בהטיה ריגשית, הם שם. הם צועקים.
....
- רציתי להתבודד, אבל בפעם האחרונה שהייתי שם ראיתי דברים קשים. חלקת אלוהים הקטנה שלי ראתה דברים קשים, איך אני יכול להתפלל שם? לדעת שאני לא היחיד שנפל שם זה דבר אחד, לראות את זה זה חוויה אחרת.
ראית?
- כן. לא פעם ראשונה אבל הייתי חד כתער, בהן צדק! הפעם החושים לא היו מעורפלים ו—
אז בחרת לראות.
- לא בחרתי לראות, כן בחרתי להרגיש.
להרגיש זה לא רע.
- זה קשה.
אתה תקום, אתה תתגבר.
- זה כלום, זה היה כלום. אנשים יושבים לצידי, מדברים צוחקים, עיוורים. נוף אחד! מקום אחד! בחיי, וכל אחד רואה תמונה שונה ב-180 מעלות.
מה מפתיע אותך? מה חדש לך?
- הייתי צריך לנקות שם, בשביל מי שלא היה יכול אחריו. זה לא היה בסדר להשאיר את זה ככה.
זה לא זבל שלך, זה לא המחלות שלך.
- צריך לחשוב על העולם, צריך לחשוב על אחרים. אם אתה בוחר להרגיש. צריך להשפיע, צריך לתקן, גם בחוץ, תיקון כללי, ועל ידי זה גם אתה נעשה לך תיקון פרטי.
לא מתאים לך לדבר ככה.
- יש לך יותר כוחות יש לך יותר אחריות, ככה זה עובד. זה לא שאני רוצה בזה.
סתם טריגר מטומטם מה אתה מתרגש.
- צריך לשמור על הילדים של האנשים הנורמלים, הם לא צריכים לראות את זה, הם לא צריכים לתהות על זה, ההורים שלהם לא צריכים להרגיש את חוסר הנעימות הזה כשהם מנסים למנוע מלצלק את התמימות שלהם מצד אחד, ולא להפחיד אותם ולא לצלק חלקים אחרים מצד שני.
- רחוק הלכת, מה זה עפת.
לא! זה בדם שלי! אני הייתי הילד הזה! אני הייתי הם. אני רואה את העיניים האלו והאצבע החצופה והסקרנות הפזיזה.
- העולם לא מקום סטרילי ואין משהו שאתה יכול לעשות עם זה.
זה לא אומר שאי אפשר קצת יותר, נקיפת אצבע, שינוי קטן, מה שאפשר לחסוך מהם... הם שוגגים... והסבתות הרוסיות החביבות... והג'נטלמנים, והזוגות הצעירים, והנוער... אוי הנוער. זה לא נעים לראות אנשים מגולחי ראש עם עיניים אדומות והיפראקטיביות ולעבור לצד השני של המדרכה. אין להם את הכלים, אין להם את החמלה. הם קשי יום לא פחות.
- זה הכל אישי, אל תקשקש לי עכשיו שאכפת לך.
אכפת לי!
- לא נשאר ממי שיהיה אכפת לך.
זה לא נכון, זה לא צריך להיות הדדי. אני מול בורא עולם. אני מוכן להתבזות שוב ושוב ושוב ולעשות את הבחירה הנכונה מול אלוקיי.
- ממש קדוש
...
פתאום אני מפחדת
אולי זה יותר מדי
אולי קרוב מדי
ומה יהיה אחכ
כי סערה
כי חורף וגשם ולבד
זה למה
והיא יודעת לעצור את זה
היא תופסת אותי חזק
מחזיקה אותי בתוך כל הסחרור הזה
היא מזכירה לי לנשום
מזכירה לי שיש אותי
שאני טובה
ואהובה
כשכולם שונאים אותי
ואני בעיקר
היא לא
היא מזכירה לי כל מה שנכון בי
וטוב
זה למה
היא משכנעת אותי שיש עוד טוב בעולם
משכנעת אותי שאני בעצמי זה טוב
משכנעת אותי שכדאי להשתכנע
וזה עובד לה
לעזאזל
זה עובד לה
ועכשיו מה
היא שואלת
עכשיו ריק
אני עונה
עכשיו כלום
סתם
מגעיל
לא נורא
וזה הכי נורא
שלא נורא
