לא נעלמתי. אני עדיין פה מדי פעם, גולש בצללים. צוחק על ההזויים [אני לא אתחיל לספר מי ומה ואיך כי זה הוצאת לעז ולשון הרע ואת זה אני עושה מספיק, בלי לעשות תשובה.] מחבב את השפויים, ומדמיין חלק מהגולשים בגיל 40 או חמישים כשמעמתים אותם עם הדברים שהם כתבו כשהם היו בני 20 ומשהו.
גם אני מתגעגע אליכם, אתם מאד קרובים ללבי. אפילו ל@איגרא אני מתגעגע, למרות שהוא תמהוני.
אבל אתם יודעים מה אומרים חברים, לא מדברים בעת שהמשא כבד. ואצלי ברוך השם המשא כבד מאד, ותכבד העבודה מאד כמו שאומרים. בין כיף לכיף, אני נדקר בלבי בין המשוכות של החיים. דילגתי מעל משוכה אחת? סבבה. עכשיו היקום ידקור את תקוות עולמים בדיוק בגב. זה נורא. שאני לא יודע איך, אבל כל פעם שאני בטוח שהנה, משהו מסתדר לי איכשהו, הצלחתי לעשות משהו מועיל, המקווה ריק ואפשר לטבול בשקר בלי כל מיני דוסים מדובללים שיושבים שעות בבור ופולטים אנחות רווחה מוזרות, או ירדתי קילו שלם בחמישה ימים בזכות דיאטת האינסטנט לאנורקסיה שרקחתי לבד (מי שרוצה שתפנה אליי בפרטי, תוצאות מובטחות) - אני שוב פעם מקבל אגרוף ידידותי מהעויילם בין העיניים. "השתגעת?", מהדהד בקול צחוקו הסדיסטי. "הכיף רק מתחייייל, תקוות עולמים!". "אבל, אבל", אני מגמגם בשיניים חשוקות.
נו, מה אומר לכם חבריי ואחיי, ידידי נשמתי, אלוהים בהחלט לא שכח את הרשעים. מנסים להשיב אותי לאור, מנסים. איך דרש רבי שמחה בונים מפשיסחה על הפסוק 'עפר תאכל כל ימי חייך'? שהשם משליך את הנחש לכל הרוחות, כי העפר בעצם מצוי בכל מקום, לכן לנחש לעולם לא יהיה שום מחסור, יהיה לו הכל בכל מכל כל. וככה בעצם אלוהים מראה לו שהוא לא רוצה לשמוע ממנו כלום לעולמים.
מה אספר ומה אדבר לפניכם חברים, החיים מלאים קשיים - אבל זה היופי שלהם, ובזה קסמם. מילא, נכון שאני כשלון חרוץ, נכון שאני שלימזלניק, נכון שכל דבר טוב נשמט מידיי, אבל כל מה ששברתי, אני עד אתקן! פעם הייתה לי נשמה נאה וגבוהה מאד. אבל אז קלקלתי אותה הרבה, והיה מה דהוה. לא חשוב, אני תמיד מסתכל קדימה והלאה. הרי, אין באמת עבר, אין באמת עתיד. יש רק את ההווה. אנחנו תהליך טבעי ומתמשך, שסופו מוות. כל יום אנחנו מתקרבים אל הכליון, ואני מפסיד ומבזבז את ימיי ושנותיי ולא תופס שום דבר טוב.
נו, מילא, אתם יודעים מה מנחם אותי? אספר לכם! אמא שלי תמיד אומרת שחמור ישאר חמור גם תפזר עליו אבק כוכבים. אתה יכול להיות מלומד כמו אלוהים בעצמו, אבל החלוקה קבועה מראש. אם אתה חמור, תשאר חמור! אבל אני, אני בכלל לא נולדתי חמור. נולדתי שה רך ועדין. מה שהיה אחר כך אולי גרם לי להדמות לחמור, אבל ברגע שיפלו הקליפות והמסכות, יתגלו החיים! אני רק מקווה שלא הייתי כל כך הרבה זמן בחושך שאני אחשוש ואפחד מחיות ממשית. יש כאלה אנשים. עבודה-נישואים-מוות, מכירים? לא, לזה אני לא מוכן, בשום פנים ואופן לא!
איפה היינו? אז ככה, לא נעלמתי, אני עדיין קורא פה ככה ועדיין מפנטז על הנסיכה שלי. כשאני אמצא אותה, אז כבר בכלל שום דבר לא ישנה! אני אחזור הביתה, ומספיק שתתן בי מבט אחד בעיניה היפות והעמוקות, ואני אהיה מוכן לקבל על עצמי מיתה משונה!
איך אני אוכל לכעוס אי פעם על הנסיכה שלי, לבוא אליה בתלונות ובטרוניות, חלילה לכעוס או להפגע? בחיים לא! אחרי שהחיים שלי היו רצף של טעויות ועיסה מרה ושחורה, אני אדע להעריך אותה באמת! כל מבט, את החן והחסד שלה, את העדינות והרכות שלה! רק נסיכה יכולה לרפא נדכא מצולק ופגוע כמוני. שערות לא שערות, שמלה פרחונית או לא, משקפיים או לא, היא שלי!
לא יודעת...
.. מסכנה..)
)
שברת את כל השיאים..
