וזה רעיון נפלא להוסיף אמירה חיובית אחרי ביקורת

ועומדת לך הערה על קצה הלשון. תסתמי את הפה!
פעם אחת, פעמיים- זה יהיה קשה

אבל עצם זה שתתגברי יהיה לך כ"כ מתוק שיקל עלייך גם הלאה..

עכשיו תנסי לשים לב (לא לבקר את הביקורת)

למחשבות שלך.

כל פעם שאת מזהה ביקורת כלשהי על משהו -

תחשבי לעצמך זה מחשבה מיותרת. זאת ביקורת הרסנית.

פלוס קנס מיידי:  לחשוב על המבוקר 3 מחשבות טובות.

פשוט להתמכר לחשיבת טוב.

"וואי, הוא יכל לעשות אחרת איזה שלימזל" /"מה זה הבניין המכוער הזה" / "אוייש,איזה שמלה זוועה"

"זה היה פשוט מיותר"

"הוא נחמד" "הוא אדם טוב" "הוא עם עין טובה"

לשבת עם דף כל יום ולכתוב מכתבי תודה  (למגירה או לתת אותם) לכל מי שהיטיב איתך באותו יום.

הבא להטהר מסייעין בידו. בהצלחה.

--------

תחפשי תגיות "עין טובה" "ביקורת"

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=9603&cat_id=3809

 http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=22653&cat_id=3702

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=6596

סליחה על הנחרצות וכו'

ההנחת יסוד שלך שדעתך היא האמת.

ולכן את מעירה.

הוא צריך להתיישר לפי דעתי כי _____________ (למה בעצם??כי אני המחנכת הראשית?

רק אני מבינה בזה? כי הוא לא יודע? כי לא מבין בזה? האם יש כאן אבק של שליטה ביחס ביננו? )

אם זאת הייתה דעתך וגם לו יש דעה באותה רמת חוזק

אז מדברים על זה אחכ

בהחלפת דעות. לא בהערות.

בעבודה או בצבא הממונה יכול להעיר. מישהו ברמתך בעבודה -מציע. ממליץ.   לא מעיר.

יש שיטות שלמות על זה (אימגו לדעתי) שבהן השני אומר את דעתך ומנסה לראות את ההגיון שלך.

תחליטי שאין דבר כזה הערות.

יש מקסימום המלצות. והכי טוב דיון.

ולשם התרגול - אם זה לא חיים ומוות. נסי חודש לא להעיר כלל.

כן, כן, ממש לא מילה.

אפשר לדבר, לדון, להחליף דעות. אבל הערות? גמילה.

השעורים אחלה. כדאי לך לראות.

סליחה על השטיפה ממרומי המקלדת הנוחה שלי.

נא למחוק. תגובה מיותרת שלי.

כשתהיו ביחד גם בנושא הזה- אז זה יהיה שדר שיעבור לילדים.

לא טוב שהילדים ירגישו שאת מתנגדת למה שהוא עושה.

גם אם לא מוצא חן בעינייך- תרפי. הוא אבא שלהם והם יסתדרו איתו.

גם אם יש לך משהו להגיד- אז תפתחי את זה בצורה מסודרת, בערב, כשהילדים ישנים. ולא בצורה של ביקורת אלא בצורה של החלטה משותפת איך מתנהלים מול הילדים.

האמת- אני לפעמים מרגישה מה שאת מרגישה אבל המציאות שוב ושוב מראה לי שאני טועה...

הוא בדר"כ צודק...לפעמים מרוב שאני עם הילדות אני לא מצליחה לראות דברים מלמעלה, ודווקא הוא, שלא איתן הרבה, יכול לשים אצבע על דברים בעייתים ולעזור לי לחשוב איך מתנהלים יותר נכון.

יכול להיות שאת צודקת. זה ייתכן, זו לא קטסטרופה. אולי באמת את מכוונת לתדר שלהם יותר טוב, אולי התגובות הטבעיות שלך מדויקות להם יותר, אולי את מכירה אותם יותר טוב ויודעת מה ייטיב איתם.

בסדר, אז הם זכו שיש להם אמא טובה. אשריהם!

מציעה להשקיף על הדברים כך: הקב"ה תכנן את העולם כך שילדים (ואנשים בכלל, אבל נתמקד כרגע בילדים) יבואו במגע לא רק עם מי שמכיר אותם הכי טוב ותומך בהם הכי טוב, אלא גם עם עוד מגוון של תגובות אנושיות - של בני משפחה אחרים ברמות קרבה גבוהות יותר ורחוקות יותר, של חברים, של הורים של חברים, של חברים של ההורים, של מורים, של מדריכים בחוג, של מוכרים במכולת ושל זרים גמורים ברחוב.

גם אם הם מקבלים תגובה לא אידיאלית, לא הכי נכונה שיש - זה חלק מהמסלול שיעד להם הקב"ה. הם כשירים לעבור בו. הם *אמורים* לעבור בו. בסופו של דבר זה בע"ה לטובתם.

לעניות דעתי כאן המקום שלך לבטוח בה'.

אישך היקר מתייחס לילד בצורה שגויה בעינייך, את לוקחת נשימה עמוקה (יו, אני יכולה לכתוב כאן פוסט שלם על חשיבות הנשימה העמוקה... טוב, אתאפק) וממלמלת משהו לבורא עולם: אני מאמינה בך שאתה מנהל את העולם. אני בוטחת בך שאתה מפגיש את הילדים שלי עם דברים שהם מסוגלים להתמודד איתם (או להפך: שנתת לילדים שלי יכולות מופלאות להתמודד עם מה שהם נפגשים איתו).

להרפות, לשחרר. הם יהיו בסדר.

מה את אומרת? נראה לך?

אני מניחה שיש מצבים שבהם גם את מגיעה לאיזשהוא מבוי סתום והיית רוצה עזרה.

כך גם כדאי לך לברר איתו ולהרגיש אותו- יכול להיות שהוא צריך עזרה כשקשה לו.

אבל זה לא אומר שאת מחליפה אותו או מתקנת את ה"נזק" שכביכול עשה.

זה אומר ששניכם ביחד מתמודדים עם מצב. הוא יכול ללמוד ממך וגם את יכולה ללמוד ממנו.

יש לך מושג מה בעלך היה רוצה לקבל ממך במצבים כאלה?

את הצגת שתי אלטרנטיבות (להתערב אחרי שיש פיצוץ או להתערב לפני שיש פיצוץ). כל אחת מהן עשויה להיות ההעדפה שלו, וייתכן גם שאף אחת מהן. יש גברים שיעדיפו במצב כזה שהאישה לגמרי לא תהיה בשטח ברגע שמתחיל להיות מתוח, ורק כך יהיה להם רוגע לפתור את הבעיה; יש שיעדיפו הפרדת כוחות - את מסתדרת עם השטויות של הקטן ואני בינתיים פנוי יותר להקדיש משאבים לג'ינג'ית; יש שירצו שלא ישאירו אותם להתמודד לבד עם שעת ההשכבה בימים זוגיים, כי בהם הבוס הכי לוחץ בעבודה ולא נשארים כוחות בערב...

כך שההצעה שלי היא לנסות להבין ממנו, לשמוע ממנו, לחוש ממנו (אם הדברים לא מצליחים להתברר בשיחה גלויה) מה הכי יתמוך בו במצבים האלה, ולשאוף לשם.

איך זה נשמע לך?

ענווה.אמונה. חגיגה אמיתית.

יישכח.

ואפשר להניח שאת עם יותר הבנה לעומק עם הילדים מבעלך וכנראה

גם מה'אמא הממוצעת'. ולמרות זאת בטחון מוחלט בקב"ה.

ואין כלל מחשבה על השתלטות עויינת ושאר מרעין בישין.

יופי לך!

[אחרי תגובתי שלמטה]

לפעמים ש"קוראים מלא על שיטות ודרכים לגידול ילדים" - אז בצד מה שזה יכול להוסיף, זה גם יכול קצת להפריע לדברים טבעיים מסויימים.

את אומרת שאין משהו "נוראי", אלא שלפעמים - ככל אדם חי, הוא מגיב אמוציונאלית. לא כמו מישהו שקורא ספר ושיטה.. ואז את מעירה. וגם, כי את חושבת שאת יודעת יותר טוב מה צריך לעשות.

וההרגשה שלך שהעיקר זה ליצור סביבה בריאה ושמחה וכו'.

אז אם את רוצה סביבה כזו, הכי חשוב זה שתפסיקי עם ההערות. זה מקלקל למה שאת שואפת, יותר מכל הפרטים עליהם את "מעירה". ולא רק בגלל שהם צריכים "מודל", אלא פשוט כי אין לכך מקום. זה לא מייצר אוירה טובה.

לבעלך מותר להתנהל כמו שהוא, אפילו שאת חושבת שיש דברים שאת מבינה יותר טוב. בשביל זה הוא זה הוא ואת זו את.

אחרי שזה מובן לגמרי - אז יש מקום לפעמים, בשיחה ביניכם, להעלות עניינים שקשורים לחינוך הילדים. ואז - לא כהערה - אלא כהעלאת אפשרות/רעיון, להציע את דעתך, לשמוע מה הוא אומר.

(אין לי ניסיון)

*בהנחה שאת באמת יותר יודעת לפתור בעיות*

אופציה א':

"דני, היום הבנתי איך לצאת מהר ונקי מהתנגשות עם הילדים. כי לפעמים אני נכנסת לסחרור כשבעצם זה שטויות ואפשר לפתור את זה בקלי קלות.

אולי ננסה לחשוב יחד איך עושים את זה". הוא מציע הצעות. את מקשיבה ומשבחת כל תשובה.

את לא קופצת עם פתרונות הקסם שלך. את לא חותרת לפתרון היחיד מבחינתך

אלא מחכה עם זה יום. ואח"כ מציעה את השיטה שלך ואז יש דיון אמיתי. את לא חושבת כל הזמן איך לנווט אותו ליעד מבחינתך: האחראית היחידה על חינוך הילדים. (תופים ברקע)

(טעם מריר של מניפולציה נשאר בפה)

אופציה ב': בקצרה:

(בדיון נינוח, מלא באחדות (תשעה באב!) וללא התנשאות ושליטה שבלב ובפה)

( עדיף קודם שבועיים עם תשבחות ואפס הערות ומבטים מלאי הערכה. אמיתיים.

לא כי את רוצה להשיג משהו.)

יש אחראי ראשי

על הבנק מקדחה ופתרון תשחצים

ויש  אחראי על פתרון קונפליקטים בין מעצמות,ילדים, ואוגרים.

כל אחד נותן העצמה לשני בתחום שלו.

העקרונות:

אין חתירה ליעד מבחינתך. גם לא בראש.

אין דבר כזה וטו של השני כי הוא המפקד. 

אופציה ג':

לפתוח שרשור

"חלוקת תפקידים שר החוץ שרת הפנים בעידן המודרני, הלנו או  לצרינו"

או

"איך את מלמדת את בעלך טכניקות חכמות לב בגידול הילדים? במודע / לא "

כך את, בלי משים, מרגישה את"מקומך"... דווא כי הוא כזה טוב. כדי לא להרגיש שאת "פחות"..

אבל טוב שאת מבקרת את ביקורתך.

אולי כדאי שתגידי לו מה שכתבת כאן. ששמת לב שהוא כזה טוב, עוזר, עושה בשבילך ובשביל הילדים, ואת כאילו "מחפשת" משהו להעיר. ושאת תופסת את זה רק אחר מעשה, וממש מצטערת, מבקשת סליחה.. שלא יתרשם - שאת מאד מעריכה ואוהבת.

יש להניח, שהוא ינסה לעזור גם בזה...

ועצם זה שאמרת - כבר יגרום להפחית.

ובאמת, תגידי לעצמך: אפס הערות. להקצין לצד השני.

ותתרגלי..

בהצלחה.

זה לא שהוא העיר על העוגה.

הוא חזר עיף בשעה מאחרת והתאכזב שאין אוכל...

אבל לפי מה שתיארת, לגבי העובדה הספציפית הזו - אם ב12 בלילה הוא התאכזב שאין אחרות ערב, זה לא בדיוק נראה "כפיות טובה"... יתכן שהיתה לו הכרת טובה על העוגה מאמש, ובכל זאת באותו רגע היה באופן טבעי רעב כשחזר כ"כ מאוחר...

אבל-

אם תנסי לראות את הדברים מנקודת מבטו- תראי שאין כאן כפיות טובה.

הוא חזר רעב, מאוחר, והצטער שאין אוכל.

גם אם את היית חוזרת מאוחר רעבה היית מתאכזבת שאין אוכל.

והאמת- שזה בכלל לא קשור לעוגה.

הוא גם שמח בעוגה וגם רעב ב12 בלילה.

זה לא סותר...

אני כותבת לך כדי שלא תתרעמי עליו.

כדי שתביני שאין פה באמת כפיות טובה . זה רק מה שאת מרגישה, אולי בגלל מטען אחר שיש לך, אבל זו לא המציאות.

כך נראה לי לפחות.

וגם היא היתה מאוכזבת שהוא לא הכין לה ארוחת ערב?

או שבמקרה שלה היא פשוט לא היתה מצפה לשום דבר..

גבר רעב זה לא אישה רעבה.

אם אני חוזרת הביתה רעבה אני יכולה לאכול פרי ולהכין בנחת ארוחה נורמלית.

אם בעלי חוזר רעב- אין עם מי לדבר בכלל...הוא חייב קודם כל לאכול.

לא בכל דבר יש הדדיות מקבילה.

הגיוני שיש דברים שבעל יצפה מאשתו, ודברים אחרים שאישה תצפה מבעלה.

ואני לא בטוחה לגבי האמירה הזו על גברים רעבים... מן הסתם יש נשים כאלה וגברים כאלה.

אבל זאת לא הנקודה שמפריעה.

העניין הוא שנתתם כאן לגיטימציה לדרוש מבן זוג דבר שהוא שירות. בעיניי כל דבר שעושים אחד בשביל השני חייב להיות על בסיס וולנטרי. גם אם ההרגל הוא לקבל ארוחת ערב - תגיד תודה בפעמים שיש ואל תבוא בדרישות. לתבוע את זה כדבר שמגיע לו פירושו להתייחס אליה כאל משרתת שלו.. מקסימום הוא יכול לבקש שתודיע לו אם יש או אין על מנת שיוכל לקנות משהו בדרך. 

ואם הגישה היא לא כזאת - זה באמת שיא המרגיז לנשים בימינו, ובצדק, אני חושבת..

ברור שלא צריך להיות מובן מאליו.

אבל גם ברור, ואנושי לגמרי שבנאדם שחוזר הביתה מאוחר בלילה מת מרעב יכול לצפות להבנה מהצד השני שיכין לו אוכל!!

אם באמת מוסכם על שתיכן שכל פעולה של בן/ת הזוג מבוססת על התנדבות ולכן כל ציפיה מוקדמת אינה במקומה,

מדוע חז"ל טרחו וניסחו את הפעולות הללו בכתובה או בחיובים המופיעים בהלכה?

הם הרי לא ציפו ועודדו "אהבה" מסוג כזה שעל כל פיפס בן/ת הזוג יגש לבית הדין "לתבוע את זכויותיו". זו אינה זוגיות אלא יותר שותפות עסקית, ולא לזה אנו מייחלים..

לי התשובה ברורה,

חז"ל כיוונו לכך שלשני בני הזוג יהיה ברור מהם חובותיו וזכויות של כל אחד.

האם זה מבטל את הוקרת התודה? לא

האם לא ניתן לעזור ולסייע? לא

האם לרוץ לדין תורה אם אחד מבני הזוג לא קיים את המוטל עליו? לא

אבל כהנחיה כללית חשוב לדעת אילו תחומי אחריות מכסה כל אחד,

ולכן מבחינתי בהחלט אצפה לקבל ארוחת ערב אם אני חוזר מותש בשעה מאוחרת בלילה ואצליח להבין את האכזבה של אשתי אם לפתע פתאום אחליט להפסיק לפרנס ואשב בטל כל היום.

כשהכל הולך טוב ויש שלום ואהבה ושמחה אחד בשני - באמת לא צריך כתובה ולא התחייבויות חוזיות.

את הכתובה והחובות מוציאים כשלא מסתדרים.

כך גם בכל הסכם מסחרי/אישי/עסקי בין שני אנשים. כשיש רצון טוב כל אחד בא לקראת השני.

מתחילים להתעמק ולפרשן את החוזה כשיש בעיות.

אבל עזבי

שלא נגיע

ניתן לראות בקישור הבא רשימה מפורטת:

אגב, במשנה (מסכת כתובות פרק ה' משנה ה') מפורטים חיובים נוספים של האישה כלפי בעלה

http://www.daat.ac.il/daat/toshba/ishut/ishut4.htm

מאד מבינה את המקום שאת כותבת ממנו! ומעריכה את הרצון להשתפר!

שני דברים בקיצור:

1. אם את באמת חושבת על טובהת הילדים, הדבר הכי קריטי לנפש שלהם זה האחדות בין אבא לאמא. בלי ביקורת. זה משמעותי להם הרבה יותר מ"ההתנהגות הנכונה" איתם. ואני אומרת את זה בתור מי שחווה את עצמה בדיוק כמוך, אמא שרגישה ומבינה את הילדים שלה יותר מכולם.

2. אני מעלה כיוון חשיבה - נטיה לביקורת הגיוני שהיא נובעת ממקום פנימי שלך. אמנם יש את ההתנהגות של בעלך עם הילדים שגורמת לך לביקורת, אבל זה לא מחייב אותך, יש אפשרות להגיב גם אחרת ובכל זאת את מגיבה בביקורת. אם בתוכך יש משהו לא שלם, תחושה לא טובה שלך עם עצמך ונטיה להאשים את עצמך או להצטדק, זה צפוי שגם תהיה לך נטיה לביקורת על בעלך ועל אחרים.

מאוחר עכשיו אז אני לא מרחיבה יותר, אבל אם מעניין אותך אשמח לפרט בהזדמנות אחרת. זה חשוב בעיני. רק שאני לא נכנסת לכאן מאד קבוע אז יכול לעבור זמן עד שאהיה כאן שוב. אם תשלחי לי מסר אישי זה יכול להיות לי תזכורת. אבל גם אם תגיבי משהו אני מקוה שאראה מתישהו.

ממש בהצלחה!

משום מה לא הצליח להשלח עם שם אז שלחתי אנונימי

הקרדיט כולו מגיע רק לך.

(אני רוצה ללמוד ממך לא להפגע כשמבקרים אותי. יקח לי קצת זמן. )

אינני בקי בדיני שמיים אבל מכיוון שהצלחת להשתנות ובעלך מאשר זאת אז כנראה

שהצלחת להעלות את הבית האישי מדרגה. וזה כבר קירב את הבית הגדול.

כל הכבוד! 

גם מגיע צל"ש לבהתהוות על המבט החכם.

השוטף (שוב סליחה..) ממרומי המקלדת.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....