אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

קיבלתי יום אחד במייל:

פעם ראית מישהו כזה,

שיש לו כסף מיותר?

סתם מאבד את כספו מכלה,

וזורק דולרים לנהר?

פעם שמעת שכבד הארנק?

או מישהו מתלונן על בית ענק?

פעם שמעת מעט מרירות,

ממישהו שיש לו יותר מדי בריאות?

זה לא קביל, תלונות לא שומעים,

מאדם שכבד לו לסחוב יהלומים.

כך על גבורה, על כח ושנים,

על טוב, כנראה לא מתלוננים...

אז למה למען ה' וחֵילו,

על ילדים מותר כך לומר "לא"?

ילדים הם אוצר, אין ספק או ויכוח,

וכולנו רוצים, ולמי יש ביטוח?

נכון זה קשה, את גם אמא גם עובדת,

את רוצה לגדל ולא רק ללדת.

מרווח יחסי, לא נראה לך כל כך רע,

זה קשה כלכלית, ואת לבד בלי עזרה.

יש לך גם היתר, לא על דעת עצמך,

ונראה פה מישהו אחר במקומך...

רק אתמול את ילדת, בעצם שלשום,

גם לך מגיע רגע לנשום...

אך העולם שלנו - ליסורים נועד,

אדם, כך כתוב, לעמל יולד.

אם להתיסר או לא, אין לך ברירה,

רק איפה כדאי - זה ענין של בחירה!

את יכולה להחליט לקום בלילות,

להכין בקבוקים, לסחוב עגלות,

להרות וללדת, ושוב להרות,

ובסוף גם פירות הילולים לראות...

וזה קושי כיף, מבורך ושמח,

לקום בלילות לילד צורח.

הרבה יותר קל להרתיח מוצצים,

מקושי בפרנסה או מלדרוש ברופאים.

וגם אם כבר יש וידיך מלאות,

וביתך עמוס טיטולים ועגלות,

אל תעצרי - זה לא ענין של מספר,

כי אינך יודעת מי מהם יכשר...

ואז גם אותך יזכו הבנים,

לדורי דורות אחרי מאה ועשרים,

במכפלה קרטזית, הכל בחזקות,

מגדלת אחד - מרוויחה למאות....

ועם כל ילד שילדת בדור של טירוף,

את שוטפה להחיש גאולה.

כי עד שיכלו כל נשמות שבגוף,

אין בן דוד בא...

לא אמרתי שאין מקום להיתר,

אבל אני על אוצר לא מוכנה לותר!

שפרימטיבי ללדת - נאום היצר הרע.

והכל בעצם ענין של בחירה...

אני כותבת לך, באמת כי אכפת,

ולא, אני לא מאגודת "אפרת".

סתם כי אוצרות לא זורקים לים,

וילדים זו ברכה, תמיד, לעולם!

כמה מילים - 

ישבתי בגינה, והייתי המומה לשמוע את הקלילות הזאת שבה מדברים על מניעה. לא היה ניכר צער או הפסד. אלא פשוט בירור ענייני לגבי איזה סוג כדאי... לא היה נראה בכלל שמדובר במשהו של נכות, חוסר ברירה, אין אונים.

והבנתי שיש כאן סוג של נסיון שלא מקובל לדבר עליו בקול... משהו שנשאר בזירת ההתמודדות של כל אחת עם עצמה, ומי שמנצחת ובוחרת נכון מרגישה קצת פרימיטיבית על האוצרות הגדולים שיש לה בידיים. 

מאוד לגיטימי לשמוע משפטים כאלו כמו:

"מה את שוב בהריון? הקטנה שלך בת שנה, לא?" 

"תראי, אשה צריכה גם לחיות, לעשות התעמלות, לרזות"

"מי אמר שצריך עשרה? מה רע בששה?"

לא נראה לי שככה מדברת אשה יראה ושלימה שמודעת לכך שה' שומע כל מילה שלה.

ושוב - יש מקרים של צורך אמיתי, אבל צריך להכיר בזה שמדובר בסוג של נכות, לבודדים. במקרים קשים באמת. לא פחות מלקבל היתר לאכול בשר וחלב או לא לצום ביו"כ...

ורק אוסיף (אני המצטטת) שהסטייפלר כתב שמי שלוקחת על עצמה ייסורים של הריונות ולידה,

הקב"ה יוריד לה מייסורים אחרים שנכתבו לה בחיים.

ושוב - "יש מקרים של צורך אמיתי, אבל צריך להכיר בזה שמדובר בסוג של נכות, לבודדים. במקרים קשים באמת. לא פחות מלקבל היתר לאכול בשר וחלב או לא לצום ביו"כ..."

וההשוואה של מניעה להיתר לאכול בשר וחלב או לצום ביו"כ היא לגמרי קיצונית

להציג את המניעה כביכול כ" [לזרוק] אוצרות לים". 

זה פשוט פוגעני בצורה שאין לתאר.

בעצם זה להפוך לאידיאל מצב שבו בגלל קצב החיים המטורף, העול שנופל על האישה, וחולשת הגוף של ימינו, הנקה לאורך זמן לא מתאפשרת לפעמים, ואם היא מתאפשרת היא לרוב לא מונעת הריון.

במקום להקדיש תקופת זמן להתחזק, מה שהיה קורה באופן טבעי אלמלא מירוץ החיים הלא נורמלי שאנחנו נתונות בו, אומרים לך "אם את מונעת במצב כזה, את בעצם זורקת אוצרות לים".

וגם לי יש הפרש של שנה ותשעה ימים בין התינוקות הראשונים.

אני הייתי כותבת פוסט אחר לעידוד הילודה. הייתי מדגישה את הצורך לחזור לנורמליות ולטבעיות של קצב חיים שליו יותר, כזה שמאפשר הנקה וחיזוק הגוף והנפש.

אני ממש מתחברת למה שכתבת. 

על זה שכ"כ מהר לוקחים היום מניעה בלי לחשוב פעמיים....

שמי שלא לוקחת היא הלא בסדר...

והנה, הנה, כבר תקפוצנה כל אלו שתקראנה לי חשוכה ופנאטית

ותגדנה לי שאישה צריכה בראש ובראשונה לדאוג לעצמה ולכוחות שלה

ושאם היא תלד כ"כ הרבה ילדים היא תצטרך אשפוז כפוי וכו' וכו'

אז שמעתי אתכן מספיק

לחמותי יש 12 ילדים צפופים והיא דאגה לעצמה יופי. ולא. היא לא אושפזה....

ולחברתי יש 16 אחים ואחיות ואמא שלה הכי מטופחת שאני מכירה...

מי שצורכת מסיבה בריאותית- עושה את הצעד הנכון ולא עליה מדובר כאן.

לדעתי יש יותר מידי לגיטימציה למניעה.

צריך להבין שזה אמור להיות למצבים של חוסר ברירה ממש 

ולא לכל אחת שחושבת שאולי אין לה כח לעוד ילד

וכמו שכתבה חצי שליש בשם הסטייפלר,

הסבל שנקבע לנו- נקבע לנו

אנחנו יכולים להחליט איפה.

וברור שזה עדיף כקושי של הריון ולידה

מאשר בדברים אחרים.

ותקראי את התגובה שהיתה כאן מקודם ותביני- 

אבל נראה לי שלפעמים צריך להדחיק את הרצון לעוד ילד כדי שנוכל לגדל את הילדים שה' נתן לנו כמו שצריך ולהעניק להם הכל בלי שיחסר להם דבר.

אישה שרוצה ילד ואומרים לה להדחיק את הרצון. לא נישמע לך כמו עיוות העיוותים????

זו תוצאה של תרבות המניעה שקצת התפשטה גם אצלינו הדתיים.

ולרצות לוותר על איכות חיים שלהם.

כי אם הבעל לא מעונין או להפך ואין תמיכה. זה יכול לגורם להתמוטטות

כשחושבים שילדים או משפחה גדולה זה ההיפך מאיכות חיים....

ולעבוד נונ-סטופ 10 שעות ביום ולפתח קריירה כן נשמע כמו איכות חיים????

למה זה מתבטא רק בקושי של ילדים?

אולי איכות חיים אמיתית זה לנהל משפחה בדרך היהודית ולא בדרך המערבית?

לחיות את החיים נורמלי, עבודה בשעות סבירות, זמן לעצמך

למה זה ילדים או קרירה, אין סתם הנאות בחיים? לא באנו רק לעבוד

זאת המטרה שלנו כאן.

כל אחד מאיתנו הגיע עם תפקיד שעליו למלא, ברור שמותר להנות ולצבור כוחות להמשיך בתפקיד.

אבל באנו בעיקר לעבוד, ההנאה נועדה רק כאמצעי לתת כוח להמשיך הלאה.

דווקא בעלי לא בעד למנוע. הוא רוצה עוד.

אבל מבין את כל המסביב!

והכל בשיתוף פעולה מלא והדדי ומתוך הבנה ושאלת רב!

וחמותי עם 9 ילדים, בינהם זוג תאומים וילדה עם תסמונת דאון שלא נדע.

אבל היא לא מטיפה לאף אחד לעשות כמותה.

ויש מצבים שזה אכן נצרך.

באמת יש כאלה שמידי בקלות לוקחות מניעה ובלי לקבל היתר  מרב וכו' וזה לא ראוי...

לא נכון לחלוטין להגיד שכל האנשים רוצים הרבה כסף. הרבה יהלומים. בית ענק.

אשמח להכיר אותו כדי שיתן לי את שלו....

לא רוצה שבעלי או אני נהיה מוטרדים כל היום בכספים. בדירות. בהשקעות. לא רוצה שבעלי יעדר מהבית לטיסות עסקים. לפגישות בזינס.

אני אישית חושבת שמניעה נועדה בראש ובראשונה בשביל הילדים שכבר חיים ב"ה.

נכון, אישה יכולה להיות עם 16 מטופחת. אבל מה עובר על הילדים שלה?

האם הם מקבלים כל צרכם? נפשית ופיזית?

יכול מאוד להיות שכן. ואשרי האישה שהיא האמא לילדים אלו!

אבל...

כשאישה חושבת על מניעה, לפחות באידיאל שלי, היא חושבת על הילדים שלה.

האם היא תהיה מסוגלת כרגע לטפל בעוד ילד? האם זה לא יפגע בילדיה האחרים?

ובבקשה אל תתקיפו, אני מתכוונת פגיעה ממשית, ולא פגיעה זוטרה . אני כן מאמינה שחשוב שילד ידע שיש לו אחים ושאמא לא רק שלו. אבל לצערי אני רואה לא אחת נשים באמת צדקניות ההולכות עם "שובל" ילדים מאחוריהן. אבל את רואה את העייפות. את רואה את הילדה הגדולה שלא זוכה לחיוך מאמא אחרי שהתגלשה במגלשה. פשוט כי אמא באמצע להאכיל את בת השנתיים בפרוסה. על הילד האמצעי שלא זוכה שאמא תנדנד אותו במגלשה, פשוט כי התינוק בדיוק נרדם והיא נורא עייפה, ובשביל מה יש אח גדול?

אני לא שופטת אף אחת אבל אני לא רוצה שילד שלי יבוא על חשבון אחר...

כל אחת צריכה לעשות עבודה עם עצמה.

אני באופן אישי מכירה את כוחותיי ויודעת שאם אין לי שנתיים הפרש לפחות, אני לא מצליחה לתפקד טוב, והילדים הם אלה שסובלים.

ושוב, כמובן יש כאלה שיכולות ויש בהן הכוחות ואשריהן! באמת.

אבל מה עם אישה עייפה, שהיא לא באופייה חרוצה נורא, וגם אין עזרה מהבעל? האם היא צריכה ללדת 'כל שנה'? עוד לפני שאני מתייחסת לבריאות הגוף והנפש שלה, מה עם בריאות הגוף והנפש של ילדיה?

לי היו מקרים שהציעו לי משרה עם שכר יותר גבוה אבל נתונים פחות טובים מבחינת נסיעות וכו' ובעלי טען שב"ה מספיק לנו מה שיש לנו ולא רעבים ללחם וחבל להיכנס למירוץ חיים יותר גבוה מימה שאנחנו עכשיו כדי לקבל עוד X כסף המשכורת.

אומרים תודה על מה שיש!
גם ככה אנחנו לא יושבים בשקט ביומיום ועובדים קשה כדי לכלכל את ביתנו!

רוצה כסף כדי צורכי לא הרבה כסף במובן של רדיפת עוד ועוד כסף.

וילדים צריך גם ובעיקר לגדל ולא רק להביא אותם לעולם. 

ואישה שנכנסת להריון חודשיים אחרי לידה אם היא לא מונעת והיא לא במצב נפשי, רגשי ופיזי להיות שוב בהריון כל כך מהר - אז כן, היא צריכה למנוע בלי להרגיש אפילו גרם אחד של רגשות אשמה. בדיוק בשביל זה הקב"ה ברא את אמצעי המניעה.

אם היא בנויה לזה וזה מתאים לה - שלא תמנע.

וזה לא נכות ולא לבודדים. זה שיקול אינדוודואלי

חמוד הקטע ששלחת!

ראיתי אותו לפני כמה שבועות כאן באחד הפורומים והעתקתי לי אותו לשולחן עבודה ואני קוראת בו לעיתים.

אני כמובן מונעת בגלל סיבות משלי וממש לא בכזאת קלות.

(ומתיעצת עם רב שלא כזה מתיר בקלות למנוע...)

ואני יכולה רק לספר שבלידה קודמת שלי התיעצנו כמובן עם הרב שלנו-

רב צדיק ומוכר, ראש הכולל של בעלי

וסיפרתי למה אני רוצה למנוע.

היה לי מאוד קשה. לידות שנה אחרי שנה ואחת הלידות הקודמות קיסרי וכו'.

והוא אמר לי עד גיל שנה- זה בסדר למנוע.

כשהסתיימה השנה- התקשרתי אליו שוב לשאול והוא אמר לי בדיוק את מה שאמר הסטייפלער.

(רק לא ידעתי שזה בשמו. חידשת לי. תודה!)

והוא אמר שלכל בנ"א בעולם יש מנה של יסורים שנקבעה לו...

וא"א לדעת איפה הייסורים של כל אחד מחכים לו.

למי שקשה עכשיו להביא עוד ילדים בגלל שהילדים קטנים/ היא עובדת קשה מאוד וכו'-

ה' כביכול מתחשבן איתה ומוריד לה מנה של היסורים האחרים של צער גידול בנים וחינוכם, בריאות וכו'..

אז הפסקתי אחרי שנה. כי שם גם כבר לא הנקתי.

ואחרי 7-8 חודשים נכנסתי להיריון על המתוק שלי הקטן!
 

בכיוון ההפוך.

ילד מתוק בן שנתיים כמעט, שנולד 10 חודשים אחרי החתונה ומאז כלום....

ואני לא מונעת.

בהחלט יש אנשים שמשוועים לעבודה, ויש אנשים שאומרים-

אני יכול לעבוד 50 שעות בשבוע אבל מעדיף לעבוד 35 שעות כי ההכנסה הזאת תספיק לי ואני רוצה לשמור כוחות לשאר תחומי חיי.

יש אנשים רעבים שצריכים אוכל ויש אנשים שבסופר קונים רק כמה שיש להם מקום בבית וצורך לזמן הקרוב למרות שכלכלית הם יכולים לקנות עוד אוכל. 

ובשביל לגדל ילד אנחנו צריכים משאבים, של כוחות נפש, של כוחות גוף, של יכולות לפרנס.

אני הבנתי, על עצמי, שאם אני רוצה משפחה גדולה אני חייבת להקשיב למשאבים שיש לי. 

אני חייבת להתנהל בצורה מחושבת, כמו בבחירה כמה לעבוד, כמה בבחירה כמה לקנות, 

ככה באחריות שלי כלפי ילדי. אני לא יכולה להגיד- הי, ה' נותן לי בלי להכין כלים לזה. 

הקב"ה נתן לי אחריות כבדה בחיים- לדאוג לרווחת ילדי ולרווחתי ובעלי ואני לא יכולה לנהוג בצורה שתזעזע את המשאבים שלנו, מכל סוג שהוא. 

תודה לכל המגיבות, העונות והמשתתפות בדיון!
לא חשבתי שזה יעורר כ"כ הרבה הדים.

ואני לוחושבת ברגע זה להפסיק לקחת מניעה.

והסיבה העיקרית שלי זה הנקה!
 

השרשור שפתחתי פה זה רק כדי להראות שהפורום פה מענין וטוב

ונותן חשק להרבה דברים!
 

וכל אחת תעשה מה שהיא ובעלה חושבים ועדיף שזה יהיה בהכוונת רב גדול!

אני רוצה בעז"ה עוד הרבה ילדים...

אוהבת ללדת!! (ממש כך! לידה זאת חווה מבחינתי...)וגם אוהבת להניק ושהבית מלא בשמחה וצחוק של ילדים...

ומתפללת לה' הטוב שייתן לנו את כל הכוחות והסבלנות והשמחה והיכולת להביא עוד ילדים

ושיהיו ילדים בריאים ושמחים ולידות קלות והחלמות קלות!
ונגדל אותם מאושרים ושמחים והכל יהיה בסדר.

בהצלחה לכולנו!

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

גם יפה וגם קל וגם כמעט אף פעם לא מתפקשש

מצרכים

לשכבה הבסיסית

• 3 כוסות קמח

• ¾ כוס סוכר

• 1 ביצה L

• 1 שקית אבקת אפייה

• 1 כוס שמן קנולה

לשכבת השוקולד

• 2 כפות שטוחות אבקת קקאו

• ½ כוס מים

• ½ כוס שמן קנולה

• ¼ כוס סוכר

• 2 ביצים L

אופן ההכנה

1. מחממים תנור ל־180 מעלות.

2. מכינים את השכבה הבסיסית: מערבבים בקערה את הקמח, הסוכר ואבקת האפייה.

3. מוסיפים ביצה ושמן ומערבבים עד שמתקבלת תערובת אחידה.

4. מעבירים חצי מהתערובת לתבנית ומשטחים החצי השני מכניסים למקפיא.

5. מכינים את שכבת השוקולד: מערבבים בקערה את הקקאו, המים, השמן, הסוכר והביצים עד לקבלת תערובת חלקה.

6. יוצקים את תערובת השוקולד מעל השכבה הבסיסית ומשטחים בעדינות.

7. מפוררים מעל המלית שוקלד את החצי השני של השכבה הבסיסית

8. אופים בתנור שחומם מראש עד שהעוגה מתייצבת וקיסם יוצא עם מעט פירורים לחים.

9. מצננים היטב לפני החיתוך.

אגב שבוע שעבר שלחתי עוגת תפוזים לשכנה בערב שבת כדי לשמח אותה והיא עפה עליה לדבריה

אם קשהלך עוגה אפשר עודיות

אבל כל מה שכתבת נשמע מעולה ואל תזלזלי בעוגת שוקולד עם קרם שוקולד מלמעלה!!! זה מעדן מלכים ובאופן אישי זה הגילטי פלז'ר שלי ומזל שאת לא בקהילה שלי🤭

כי יודעת שלא אצליח להכין משהו טעים ושווה מספיק. (וגם כי קשה לי אפילו להכין לעצמנו דברים, אז אני לא יכולה להתחייב לאחרים...)

אני לא שמחה מהמצב הזה, אבל זה מה יש🤷‍♀️

ובתור מגויסת ויולדת הייתי שמחה לקבל, אבל כן מעדיפה כמה שפחות מלכלך ומתפורר.

זה את הטורט הפשוטות

הכל מתקבל בברכה

יש כאלה ששולחות אלפחורס ועוגות גבינה

אפשר לקשט קצעת מלמעלה בשקדים פרוסים אם זה מתאים לעושה או אבקת סוכר תמיד משדרגת את המראה.

וככה עוגה הכי פשוטה שיש נראית מרשימה בהרבה.

הרבה פעמים במקום בחושה ממש אני עושה בחושה משודרגת

נגיד עוגת שוקולד פירורים/ריבה פירורים

בראוניז עם אגוזים למעלה

....

וממש לא צריך עוגה מתוחכמת, פס עוגה בחושה זה מהמם

את יכולה לקנות תבניות פס מקרטון שהן יותר יפות

ואם את שמה בשקית צלופן אז בכללל...

יש לי מאגר עטיפות שלא מתקרב לקצב השימוש

ואני יודעת כמה זה משדרג 😊

אבל עדיין לא נעים לי להכין איזו עוגת וניל ב5 דקות, מרגיש לי כזה פשוט...

ואם את רוצה לשדרג אז תפוזים, מייפל או שוקולד, או להוסיף ציפוי.

היא שהתרגלתי לרמה גבוהה בבית לעצמנו, אני כמעט לא מכינה בחושות, רק עוגיות (גם יותר טעים וגם יותר מותאם למשפחה צעירה כי אפשר להקפיא ולאכול לאט לאט),

ואז נראה לי לא מספיק שווה ומכבד להכין לאחרים פחות מזה...

תודה על הפידבק הזה, זה מעודד אותי שאני כנראה סתם מגזימה 🙃

למשפחות לפחות, לא לקידוש.

פשוט זה דורש יותר זמן התעסקות ואז זה גורם לי פחות לרצות לקחת את זה על עצמי...

(בדיוק השתבצתי לארוחת ערב ליולדת, דורש ממני אומץ ועבודה על פחדים. כל הכבוד לי

זה לא מיועד עכשיו לעוגת רושם, אם זה חשוב להם זה משהו שמזמינים

הכי כן עוגת וניל ב5 דקות, עטופה יפה, אם את מספיקה פתק קטן אז בכלל.

המטרה היא לא העוגה

העוגה במקרה כזה היא אמצעי להגיד "חשבתי עליכם ואני אוהבת אתכם"

ובתור מגויסת/ יולדת קיבלתי גם דברים דוחים ובאמת שעיקר היחס, מישהו רואה אותי, הייתי מאושרת גם כשהביאו לי חלה שהכל בפנים היה בצק (!) וזה מאוד שימח אותי שחשבו עליי.

אני אופה גם עוגה קטנה בתבנית מאפינס, וטועמת אותה. אם יוצא טוב, אני מביאה את הגדולה למי שרציתי.

ומסכימה עם מה שטארקו אמרה

עוגת קפה בחושה עם קרם מעל (אבקת סוכר מעורבבת בקצת מים חמים וטיפה קפה) נראית וואו.

עוגת בראוניז תמיד מתקבלת בברכה (ונח לחתוך אותה לקוביות קטנות במנג'טים)

עוגיות שוקולד צ'יפס חתוכות לרצועות

קאפקייקס שוקולד או שוקולד צ'יפס

עוגה אחת בלבד- עוגת שוקולד עם סוכריות מעל.

אני לא רואה בעיה לשלוח עוגה כזו ותמיד קיבלו אותה בברכה (ממה שאמרו לי).

ואני עצמי קיבלתי:שמרים, בחושות, פעם אחת קיבלתי עוגת גבינה.

גם קל, הכל בקערה אחת בלי מיקסר וגם קצת יותר טעים מעוגה בחושה רגילה.

אני תמיד מביאה פשוטות. הכי הרבה עם ציפוי שוקולד

לק"י

אז אם במקרה תשלחי לנו עוגה אי פעם, אז זה מעולה😅

בעייני זה מספיק לגמרי.

את יכולה לעשות מאפינס בקערה אחת (של בננה ושוקולד הולך אצלנו טוב) או לחתוך ולשים במנג'טים או לעשות עוגיות ברמת קושי וזמן כמו עוגה בחושה.

ואני אחת שאוהבת לאפות ולהשקיע. אבל כשאין כוח או סמן אז בהחלט בחושה

מה שאני עושה זה בלילה אחת לארבע פסים, וכל פס. שמה משהו אחר כמו מייפל ושקדים, שיש, אגוזים וקינמון. זה משדרג ממש.

עוגות אחרות אפשר שמרים או פירורים כמו שהציעו

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממש כעסתי על עצמי שאני כ"כ אגואיסטית שמביאה את הילד לעולם שכולו עבודה קשה, ושאפילו הלידה שהיא תחילת החיים מתחילה בכזה קושי פיזי (כי אני לא יודעת מה תינוק מרגיש בכל התהליך הזה של הלידה, גם פיזית וגם רגשית הכל מבלבל וחדש)

אבל אני חושבת שטוב לילדים שלי, ברור שיש קשיים וגם יהיו להם בעתיד כי זה העולם, אבל ברוב הזמן טוב להם, והם שמחים. וגם לי עם כל הקשיים שהיו לי בילדות (והיו הרבה, וב"ה שהילדים שלי לא עוברים אותם) עדיין טוב לי ואני שמחה שנולדתי.

הם גם מרחיבים לי את הלב כל יום מחדש שאחרי תקופה בלי תינוק הרצון פשוט משתיק לי את כל הפחדים והופ מגיע עוד ילד....

אבל אני תמיד זוכרת שתפקיד של אישה יהודיה זה להביא ילדים והשותף השלישי מלווה אותי ואותם בכל התהליך הזה.

במצרים הנשים ידעו שהילדים שלהם יישלכו ליאור והן עדיין הביאו ילדים.

התפקיד שלי זה להביא אותם ולסמוך על הקב"ה שיעזור לגדל אותם בנחת, בשלום, ברווחה.

באמת עמרם היה מאוד רציונלי והגיוני כשגירש את יוכבד אשתו, כי באמת איך אפשר להביא ילדים לעולם של עבדות ואובדן?

אבל נשות ישראל במקורן ניחנו ביכולת להתעלות מעל השכל, ולהמשיך להביא ילדים לעולם.

והנה - בזכותן אנחנו קיימים היום

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…

ממה שאני מכירה, בדרך כלל מתזמנים את החידוש של הלק ללפני המקווה.

יש כאלה שעושות רק בתקופה שאין הרבה טבילות, כמו הריון או הנקה.

ונקי ללא פגמים, סדקים או קילופים. כזה שהיית הולכת איתו לאירוע נחשב.

אם את עושה לק חדש סמוך ככל האפשר למועד הטבילה, לא צריכה להיות בעיה לטבול ככה.

פ

ואם בתקופה "רגילה" אז מיד אחרי טבילה כדי שעד הטבילה הבאה זה ירד (לא מחדשת כל פעם רק באירועים מיוחדים)

אני יודעת שיש דעות שמתירות לטבול עם לק ג'ל שלם.

אישית אני מעדיפה להדר ולטבול בלי לק בכלל אבל כן יש גם את השיטה הנ"ל...

יש פסיקה שאם זה ממש לפני המקווה שאז הלק שלם לגמרי מותר לטבול ככה

אבל זה לא לפי כל הפסיקות

לפי הפסיקה שלנו אסור, אולי רק בדיעבד

אבל לכתחילה בלי לק, גם אם הוא ממש שלם

זאת הסיבה שעשיתי רק בזמן הריון, כי לא בשבילי כל פעם ללכת להוריד ואז לחזור שוב לעשות חדש

(עכשיו כבר עושה לעצמי לק מתי שרוצה)

תבדקי מה הפסיקה שלכם

אם מותר עם לק שלם, אז אחלה

תעשי יום לפני

אני מורידה לפני המקווה ועושה חדש אחרי

יש הרבה שאני מכירה שטובלות עם חדש אז עושים צמוד למקווה

הניתן לטבילה. (כשיצאה לי טבילה בחול המועד, שאלתי רב והוא אמר שעד שבוע זה בסדר, בתנאי שהלק שלם)

ועשיתי זאת גם בתקופה שהייתי טובלת כל חודש והיה בסדר גמור.

ו- @שלומית. לק ג'ל לא יורד לבד

צריך ללכת להוריד אותו כי קשה מאוד להוריד בבית

אולי התכוונת ללק רגיל

אצלי יורד בבית לבד, עשיתי כמה פעמים לק ג'ל אני יודעת מה זה.

אבל אולי יש לי ציפורניים מיוחדות (;

( עשיתי כמה פעמים כל פעם אצל מישהי אחרת אז זו לא בעיה של מישהי ספציפית או משהו כזה)

10-15 דק' לכל יד וסיימת סיפור, אפשר אפילו פחות אבל עדיף להיות סבלניים

מספיגים כדורי צמר גפן במסיר לק או אציטון, שמים על הציפורן ועוטפים עם נייר כסףאת האצבע יחד עם הצמר גפן

מחכים 15 דק' ואז שפשפים או מקלפים את הלק

פשוט אצלי זה בד"כ יורד לבד בלי כל ההליך

שהלק לא מאד איכותי🫣

אגב אולי הלק עצמו יורד אבל גם שכבת הבסיס?

הייתי בודקת כי זה בעייתי הלכתית ומהווה חציצה. לרוב שכבת הבסיס יורדת רק בשיוף

אבל באמת הלק לא הכי איכותי

יורד לי יחד עם הלק גם שכבה דקיקה של הציפורן....

המכשיר שמורידים איתו עושה לי צמרמורות שאני לא מסוגלת🙈

אצלי קבוע הייתי סובלת בזה.

עד שהגעתי למניקוריסטית שראתה שהעור שלי עדין אז היא עושה לי בעוצמת נמוכה ובעדינות כזו שלא כואב לי בכלל.

כשלפני זה סבלתי כל פעם🤦‍♀️

הרעש עושה לי צמרמורות

כמו ברופא שיניים

אני מתפתלת כולי חחחח נושכת שפתיים

שלוש וחצי-ארבע שבועות לא אכפת לי שהוא לא הכי איכותי

וגם ניסיתי פעם

סיוט

מעדיפה חד משמעית ללכת קוסמטיקאית

והיא במילא מורידה לפני ששמים חדש

ואם את הולכת לפי פסיקה שמתירה לטבול עם לק חדש מצוין, אבל אם את הולכת לפי פסיקה שצריך לטבול בלי לק זה אומר ללכת פעמיים לקוסמטיקאית

אני עושה קבוע לק גל.

ממה שאני יודעת מהרב שלנו אפשר לטבול עם הלק גל כאשר הוא חדש ולא רואים תוספת ציפורן שגדלה ואז זה מהווה חציצה. אז לרוב אני מסנכרנת את התור ללק גל שיהיה ממש יומיים גג שלושה לפני הטבילה.

אבל הוא במצב שאת לא מקפידה עליו ואת מסתובבת ככה בחוץ זה בסדר.

אישית יצא לי עד עכשיו לעשות רק בתקופות שמותרים. לא יודעת מה אעשה בהמשך.

בחודשים האחרונים התחלתי.

עושה יום יומיים לפני המקווה.

ביום המקווה מקפידה לנקות מתחת לציפורניים.

זה ממש עושה לי טוב

ומחדשות אחרי. הן מכירות את זה...

אבל זה באמת מייגע ללכת פעמיים, וגם צריך לתזמן את התורים ולא תמיד מסתדר.

עושה לפי הפסיקה הרווחת

מחדשת לפני המקווה

כמה קרוב שאפשר

אבל גם כמה ימים לפני זה בסדר אם זה שלם, יפה והייתי הולכת כך לאירוע

זה עושה לי ממש טוב אוהבת את ההתחדשות של זה לפני מקווה 🤭

ואחרי המקוה הולכת לשים

מגיבה לעצמי כדי להגיע לסוף השרשור..

עזרתן לי מאוד להחליט ש...

כרגע אין לי כח להיכנס לזה, זה כן די כאב ראש , כמובן תלוי פסיקה אבל עדיין..

נושא לא פתור אצלי

אני עושה בעיקר בתקופות ארוכות שמותרים

או לכבוד אירועים מסויימים או חגים

יצא לי כבר לעשות לחתונה ולהוריד אחרי פחות משבוע למקווה...

אבל בסוף זה כן כיף ועושה תחושה טובה

(עד שאחרי שבועיים הציפורן מתארכת ונהיה רווח חחח)

אני לא מאורגנת מספיק בשביל שזה באמת יקרה בזמן

ואין לי איך להוריד לעצמי בבית בלי להרוס את הציפורן במקרה ששכחתי.

וגם זה לא מחזיק אצלי חודש אף פעם (ציפורניים שומניות, קרה עם כל מניקוריסטית)

אז די.

מקפידה לגזוז בבית כדי שתמיד יראה טוב ולא יהיו לכלוכים מתחת הציפורן או משהו. אם היא קצרה אז אין. ושלום על ישראל.

אבל גם חושבת שזה מהמם ונותן הרגשה של טיפוח (עד שזה חצי מקולף ואז זה הרגשה של הזנחה)

ולמיטב ידיעתי לא משפיע על מקווה

זה עושה שהריסים נראות יפות, קצת כמו מסקרה

אולי יתן לך את התחושה הנשית אבל עם פחות השקעה והתארגנות

בלי קשר למנהגים ולטבילה.

האם חק ג'ל זה בניה או רק שגבה של לק משובח?

מה קורה לציפורניים הטבעיות? האם נשמרות טוב? נפגעות?

כמה זמן מחזיק לק ג'ל באופן יפה

זה לק מיוחד שמקבעים לציפורן.

לי אישית מחזיק נגיד שבועיים

אבל יש לי צמיחה מהירה של הציפורניים.

אחרי חודש אני כבר חייבת להחליף לק.

הציפורניים נחלשות.

כאילו מורידים שכבה

עם מה שמשייף את השן. מורידים את השכבה העליונה.

אח"כ משייפים עם משייף את השכבה השניה.

ואחרי כל מריחת לק שמים את האצבעות בתוך מכונה שמקבעת את הלק על היד.

המכונה קצת חמה

לפעמים משייפים טיפה עם משייף שתהיה מחוספסת

אבל אם היה לך לק קודם ורק מחליפים אז זה גם ככה מחוספס

ובגדול אני גם ממליצה לנסות להתקרב לצוות.

אני ממש רואה בחוש שכשמפנקים גננת,

מרימים לה, מפנקים אותה, קינוחים מילים טובות- זה משפיע על היחס לילד.

אפילו אם על הגננת למשל לא, אבל אפילו הסייעת או אפילו מלווה רפואית של ילד אחר פתאום אוהבת את הילד שלי קצת יותר מהרגיל, זה משפיע על כל היום בגן.

הגשתי פניה לריפוי בעיסוק ולא הייתה שם אפשרות לרופא התפתחות.

נשמעים לי כמו משהו שמתאים לילד רגיש שעובר דברים. לא נשמע תקשורת אלא ילד במצוקה משלל סיבות. הוא הבכור שלך? כי אם כן אז עוד יותר ברור לי המקום שלי.

אני חושבת שהדרכת הורים טובה שתחזיק אותך/אתכם תעזור לו מאוד. אם לפי מה שאת רואה הוא כן משחק עם ילדים ולך אומר שלא כיף לו אז יכול להיות שזה לא מול הילדים אלא מולך, כי זה מפעיל אותך. לא כל כך הבנתי מה הגננת אומרת על נמצא עם ילדים ולא משחק איתם. רק קצת בא לי להגיד שאני ממש לא מתלהבת מכל הניתוחי התנהגות שעושים בגנים וכו ואם את כל רוצה ללכת למקומות של לבדוק את זה מקצועית בבקשה תראי שמי שבודק את הילד הוא אם הכשרה רלוונטית בתחומים הטיפוליים.

בסוף מכל מה שאמרת הדבר שהכי מטריד זה מה שהגננת אמרה. ואת זה הייתי בודקת- אולי באמת תייצרי אינטראקציות אחרי הגן, משחקים באחד על אחד שתיזמי (להזמין ילד לשחק בבית שלכם) ושם תראי איך מתנהל המשחק והאם עולה לך שם שמשהו לא תקין.

למרות שהוא לא בכור. אני גם מתלבטת כמה זה החוויה שלו וכמה זה כדי להפעיל אותי. אבל לא נראה לי שהוא משקר ממש. ונגיד בגן שעשועים הוא צוחק ומחייך כשילד מנדנד אותו בנדנדה. או שהם רצים ביחד וצוחקים, או מסתובבים ביחד בקרוסלה. אולי זה לא משחק בעיניו. אבל כשהוא אומר שהציקו לו אני מתלבטת אם אולי היתה איזו הצקה באמצע וזה מה שהוא זוכר (נגיד בנדנדה עוד ילד הצטרף וכששניהם נידנדו אותו ביחד זה הציק לו והוא צעק שיפסיקו) או שזה כדי להפעיל אותי.

ובגן יש פסיכולוגית חינוכית, לא מנתחת התנהגות.

והוא לא מוכן להזמין חברים הביתה! כשחבר מהגן מגיע מעצמו הוא לרוב שמח מזה, אבל זה לא קורה הרבה והוא ממש מתנגד לרעיון של להזמין. לפעמים אני מתלבטת אם להזמין בלי ידיעתו, אבל בינתיים לא עשיתי את זה. אני כן רואה שכשחבר מגיע הוא יותר נוטה להראות דברים מגניבים שיש לו וצריך עידוד כדי ממש לשבת ולשחק עם החבר.

כי בעבר כשהייתי באישית הרגשתי שיותר מתייחסת לכל התנהגות בפני עצמה, ובסדנה ייותר התייחסו לכל המכלול של הילד וזה יותר עזר. אבל אולי האישית סתם הייתה לא מוצלחת, ואלי הסדנה לא תתן מענה לבדיוק מה שאני צריכה.

את יכולה לקחת גם סדנא, יש שפע של סדנאות בעלויות ממש לא גבוהות (גם אני פותחת בקרוב אבל באמת שלא חסר).

יכול להיות שסדנא תקצר לך ותחסוך חלק מהמפגשים האישיים.

לגבי הנסיון שלך אולי ההבדל היה בין הגישות ותפיסת העולם של מי שהעבירה את הסדנא?

לפעמים יש התנהגויות וקשיים שמופיעים עם העלייה בגיל.

אנחנו נוטים לייחס אותם לאירועים חיצוניים, אבל ייתכן שהקשיים היו צפים בכל מקרה.

(לפעמים, כמובן שהרבה פעמים הקשיים הם תוצאה של אירועים שונים)

ממליצה לפנות להתפתחות הילד

בנוסף, אולי כדאי לבנות קשרים חברתיים באופן יזום? להזמין חבר מידי פעם הבייתה, לקבוע עם חבר ספציפי ללכת לגינה?

גם אני לא רואה את המנהלת רוב הימים )לא מחפשת)

בבוקר בטח שלא, אני מגיעה מוקדם

בצהרים לפעמים

לפעמים נמצאת בתוך החדר אז מאמינה שלפעמים אני לא רואה כי נמצאת בחדרים אחרים

נראה לי עדיף שתבואי באמצע היום לראות איך הולך.

פעם פעמיים ואם הכל רגוע ובסדר אז אפשר לסמוך עליהם.

לגבי המנהלת, מוזר שהיא לא נמצאת.

וזה באמת קריטי שתהיה מנהלת שתסתובב בשטח ותוודא שהכל תקין

לא לכל המנהלות יש משרה מלאה במעון. במעון שלנו שהיה בסביבות 50 ילדים המנהלת השלימה משרה בחלק מהימים בלהיות מטפלת קבוצה ביום החופשי של המטפלת. היום אני יודעת שמנהלת שם מנהלת 2 מעונות במקביל.

אין דבר כזה שהורה נשאר מעל שעתיים בשגרה כדי לשאול על הילד שלו. זה מפריע להתנהלות והמשך סדר היום.

לגבי המנהלת האמת לא יודעת להגיד. אני אף פעם לא חיפשתי את המנהלת אלא אם כן יש איזה נושא חשוב שרציתי להעלות.

ולהסביר המון..לא נשמע תואם..וזה גוזל זמן יקר שהמטפלות אמורות לדאוג לילדים בומולא לדבר עם כל אמא

תחשבי שכל אמא דאגנית תדבר עם המטפלת שעתיים?

לגבי המנהלת מאוד תלוי בגודל מעון.

אני לא יודעת מה קורה במעון פרטי. במעון שהוא חלק מרשת יש לכל קבוצת מעונות מפקחת (יש כאלה שקוראים לה "מדריכה" או "יועצת" או משהו כזה. זה אותו תפקיד, רק עניין של טרמינולוגיה). היא מעל המנהלת, מטעם הרשת.

לפעמים בתחילת השנה מקבלים מהמעון כל מיני טפסים, וכתוב שם גם את שם המפקחת עם מספר טלפון. אם לא, תחפשי באתר האינטרנט של רשת המעונות - או שכתוב שם את כל המפתחות לפי איזורים, או שתכתבי להנהלה של הרשת ותשאלי אותם.

כשאני מגיעה לשעתיים זה פעם ב.. לא כל יום.. יש לי חיים אחרי הכל.. וגם כשאני שם אני לא כל הזמן מדברת עם הצוות.. רק שהן פונות אלי או מספרות לי משהו. בכל אופן הנקודה בעיני זה האדישות שאני מרגישה כלפי המקצוע.

אחרי המקרה המזעזע במעון באריאל כבר נגמרו לי המילים. מקרה רודף מקרה ואף אחד לא מרעיד את המערכת..

אני בעד להקשיב לאינטואציה..

לגבי השעתיים גם פעם ב..הז פשוט לא חלק ממה שאמורים לעשות

ותמיד הייתי אמא מאוד מעורבת במעון ומהועד וכו...כן מדי פעם מדברת עם הגננת אבל שעתיים זה לא לגיטמי אפילו לא יום אחד

אחד ופעם בשבועיים שלושה גם יום השתלמות

אולי היא נמצאת בחדר שלה בזמן הזה עובדת שם?

או אולי היא במטבח?

אצלנו המנהלת לפעמים בבקרים נמצאת בתוך אחת הכיתות ומתגברת שם עד שכל המטופלות מגיעות

ואומרים לי בוודאות שהיא לא הגיעה...

נמוך במעון הזה

וואי ממש מבאס, מבינה אותך

לא מאמינה שהיא פשוט מברישה, זה עלול לדפוק אותה

גם לה יש מפקחת

לא הייתי משאירה את הילד שלי במעון שאני לא סומכת על המטפלות כשהן בלי פיקוח של מנהלת. ובאמת מספר הפעמים שראיתי את המנהלת במעון אצלנו יכולה להיספר על יד אחת.. לא מטריד אותי כי אני סומכת על המטפלות, וגם אני אמא דאגנית שנשארת כשצריך ועם יד על הדופק.

ויש מלא מנהלות מעון כאלו מהיכרות.

כדאי לפנות לפיקוח ואם את לא סומכת פשוט לעזוב.

אני תמיד שמה מקליט ומעודדת לשים מקליט.

יש מעונות שיש מנהלת נוכחת 8-16, ובתוך הכיתה מזעזע (ככה היה אצל הגדול)

הקטן במעון אחר, המנהלת גם לא נוכחת יותר מידי, ב 8 אף פעם, ב 16 אני רואה אותה פעמיים בשבוע נגיד. אבל אני מרגישה שהמעון ממש מנוהל טוב.

אני סומכת על המטפלת למרות שהמנהלת לא תמיד נמצאת.

אם את לא רגועה, ממליצה לשלוח מקליט לכמה ימים ולא להיות תלויה בנוכחות של המנהלת שכן / לא מעורבת.

אחת לי ואחת לתינוק

לא זכור לי שביקשו כל שעתיים כי הערכים של הסוכר היו תקינים

היתי בביות מלא

ילדתי 3.8

3.9

4

לא זכור לי שעשו ניטור סוכר

לק"י

אולי פספסתי ובדקו פעם 1.

בטוח לא כל שעתיים.

אבל ילדתי שניים ב40+5 ואחת ב41+3

עד שזה התעדכן

לכן כתבתי לך חח

אזור הארבע וחצי קילו

ולא בדקו אותו כל כך הרבה, רק לאחר הלידה

וחבל

כי כמה שעות אחרי הלידה הייתה לו נפילת סוכר מאוד משמעותית שהובילה לסיטורציה נמוכה ולאישפוז בטיפול נמרץ יילודים לשבוע (הסוכר הסתדר מהר אבל החמצן עשה בעיות כמה ימים+ימי מעקב)

יכול להיות שזה משתנה

הנקתי

יש לי כמה ילדים שנולדו מעל 4 קילו, כן זוכרת מעקב סוכר צפוף יותר (לא כל שעתיים).

ונתנו לי ביות מלא בלי בעיה

הייתי בביות מלא

העמסת סוכר 50 תקינה שלי ממהלך ההריון.

לק"י

אגב, לא יודעת אם זה אותו הדבר, אבל חלקית אולי.

הקטן שלי נולד פחות מ-3 ק"ג בשבוע 41 בדיוק, ובדקו לו סוכר בגלל זה. אבל הוא היה איתי בביות מלא.

והייתי מטופלת בהריון האחרון עם אינסולין.

אףפעם לא בדקו כל שעתיים. עשו 2-3 בדיקות אחרי הלידה (אחת בחדר לידה, השניה בלילה ונראה לי שהייתה עוד אחת בבוקר)