בחרתי את השמלה הכי יפה,
מגוהצת על קולב ומוכנה ללבישה.
סעודה מפסקת, מגילת איכה, ישיבה על הרצפה,
סיפורים על בית המקדש והשריפה.
דמעה זולגת על פניי, אמיתית, מבולבלת -
איך שרפת את ביתך הקדוש בגלל שנאתינו המתפרצת,
אם אנחנו מוכנים גלה לנו את בית המקדש ברוב פארו,
תשכון בביתך ברוב הדרו.
ראיתי לנגד עיניי את הכותל המערבי
ודמיינתי איך ייראו חיינו אם מאחוריו ייבנה הבית האמיתי.
דמיינתי איך הלויים ישירו וירננו,
והכוהנים את עבודתם בשמחה ובכבוד יבצעו.
דמיינתי איך נעלה כולנו לירושלים ברכבים,
ונקבל את פני השכינה במאור פנים.
דמיינתי את חופתי פרושה תחת כיפת השמיים - ברחבת בית המקדש,
ואת הכהן מקדש את הזוג החדש.
"אני מאמין" התחלתי מזמזמת
ודמיינתי איך עם סבא שנפטר אני יושבת ומדברת.
כל זה לא קרה השנה, וכבר צאת הכוכבים,
הבדלה, אוכל והנה חוזרים לשגרת החיים.
אז עם כוס נס ביד ושמחה מהולה בעצב
הבנתי שהיום המשיח שוב לא יגיע,
והשמלה תידחף חזרה לארון עד שהוא יופיע.
____________________________________________
הקטע נכתב מתוך מחשבה אמיתית, עם חרוזים בחלקו..
עקב חוסר הריכוז בצום 
אשמח לתגובות.. הערות והארות.. 
