לא יודעת למה אני מפרסמת את זה. לא יודעת מה אני מגלה כאן. פשוט.. קחו. אלו המילים שלי. קחו, מתנה ממני. לא יודעת.
--
תל אביב שלנו מלוכלכת בזמן האחרון. היא עמוסה לעייפה בבני אדם שמלאים כולם בחרדות, דאגות ותקוות נואשות. הם מסתובבים סביב עצמם וסביב העיר, מזהמים את האוויר בנשימות שלהם. בכל זאת, קשה לחיות עם הפחדים הללו יום יום. אחר כך הם מתלוננים שקשה להם לנשום.
אלו לא רק האנשים שמטנפים את האוויר, אלו גם חפצים שנזרקים מחלונות בצעקות או נפלטים משדות הקרב שתל אביב מלאה בהם, משמשים עדות יחידה למלחמות המתחוללות כאן מדי לילה, מלחמות שפרט ללוחמים- לאף אחד אחר אין סנטימנטים אליהן.
על המדרכות זרוקים באקראי שאריות פסולת של לבבות שבורים: קופסאות שוקולדים מלאות עד תום, אופניים עם מושב אחד ושני גלגלים, זרי פרחים נבולים, בקבוקי אלכוהול מלאים בזכרונות שאבדו, אודמים יקרים מהסופר-פארם שנשכחו באיזה שירותים שכוחי אל במועדון והתגלגלו החוצה, לכאן. הכל מריח כמו קיא של אל אחד גדול, שלא טורח לבקר אבל מפנה את פניו מדי פעם כדי לפלוט מצבורים של אכזבות מבני האדם. נראה שתל אביב סופגת הכל, בלי תלונות, בלי להקיא, בלי להתבכיין על הלכלוך. העיר הזו כבר שנים כך, סופגת את הכל באהבה. בזמן האחרון היא מלוכלכת קצת יותר מתמיד, נראה שנגמר לה המקום.
לפעמים באמצע הלילה אני מתעוררת ורואה אותך ישן בחוסר שלווה. הנשימות שלך קצרות ואתה רועד מקור, למרות האוויר החם שנכנס מהחלון. אני לוקחת רובה ועומדת מולך, עם יד על ההדק, מכוונת ללב בדיוק רב. אומרים שהדרך לגיהנום מתחילה באומץ. קודם אתה, אחר כך אני. סבלנו מספיק בגן עדן.
אבל אז, רגע לפני שאני עוצמת עיניים ונפרדת בלחש מהעולם הזה ששנינו שונאים, אני שומעת את תל אביב מלחששת. 'חכי לי,' היא אומרת בקול מתחנן. 'עדיין לא הגיע הזמן שלי. חכי לי.'
אני נושמת עמוק את האוויר המסריח שלה לריאות ונרגעת. נזהרת לא לנשוף את מה ששאפתי, לא להותיר לעיר הזו עוד פסולת מיותרת לעכל.
להפך, אני נוהגת ללקט פה ושם אוויר מזוהם ולשמור אותו אצלי, למרות הנזק. כמה שיותר לנקות את תל אביב שלנו, לשמור עליה מפני אסון וקריסה מוחלטת.
בניגוד לרגשותיי המעורבים כלפיך, את תל אביב אני באמת אוהבת. הסיבה היחידה שמונעת ממני לירות בך היא המחשבה על הלב השבור שלך שיתגלגל ברחובות כאחרון הלבבות העזובים, יזהם ויוסיף לכלוך מיותר. אני מודה שקיים גם החשש שאפילו תל אביב לא תדע להבחין, לתת לך את הכבוד הראוי לך.
כל עוד אתה לוחם לצידי אני נותנת לך לחיות, ואתה לא מפסיק להאמין בזה שאני עוד אתאהב.
היית מת שאקח את הסיכון שתוכל לירות בי. מילא לסכן אותך, אבל אני ממש לא מתכוונת להפקיר את ליבי לרחובותיה העזובים של העיר שלנו. שמעתי שהיא קצת מלוכלכת בזמן האחרון.
--
תל אביב שלנו מלוכלכת בזמן האחרון. היא עמוסה לעייפה בבני אדם שמלאים כולם בחרדות, דאגות ותקוות נואשות. הם מסתובבים סביב עצמם וסביב העיר, מזהמים את האוויר בנשימות שלהם. בכל זאת, קשה לחיות עם הפחדים הללו יום יום. אחר כך הם מתלוננים שקשה להם לנשום.
אלו לא רק האנשים שמטנפים את האוויר, אלו גם חפצים שנזרקים מחלונות בצעקות או נפלטים משדות הקרב שתל אביב מלאה בהם, משמשים עדות יחידה למלחמות המתחוללות כאן מדי לילה, מלחמות שפרט ללוחמים- לאף אחד אחר אין סנטימנטים אליהן.
על המדרכות זרוקים באקראי שאריות פסולת של לבבות שבורים: קופסאות שוקולדים מלאות עד תום, אופניים עם מושב אחד ושני גלגלים, זרי פרחים נבולים, בקבוקי אלכוהול מלאים בזכרונות שאבדו, אודמים יקרים מהסופר-פארם שנשכחו באיזה שירותים שכוחי אל במועדון והתגלגלו החוצה, לכאן. הכל מריח כמו קיא של אל אחד גדול, שלא טורח לבקר אבל מפנה את פניו מדי פעם כדי לפלוט מצבורים של אכזבות מבני האדם. נראה שתל אביב סופגת הכל, בלי תלונות, בלי להקיא, בלי להתבכיין על הלכלוך. העיר הזו כבר שנים כך, סופגת את הכל באהבה. בזמן האחרון היא מלוכלכת קצת יותר מתמיד, נראה שנגמר לה המקום.
לפעמים באמצע הלילה אני מתעוררת ורואה אותך ישן בחוסר שלווה. הנשימות שלך קצרות ואתה רועד מקור, למרות האוויר החם שנכנס מהחלון. אני לוקחת רובה ועומדת מולך, עם יד על ההדק, מכוונת ללב בדיוק רב. אומרים שהדרך לגיהנום מתחילה באומץ. קודם אתה, אחר כך אני. סבלנו מספיק בגן עדן.
אבל אז, רגע לפני שאני עוצמת עיניים ונפרדת בלחש מהעולם הזה ששנינו שונאים, אני שומעת את תל אביב מלחששת. 'חכי לי,' היא אומרת בקול מתחנן. 'עדיין לא הגיע הזמן שלי. חכי לי.'
אני נושמת עמוק את האוויר המסריח שלה לריאות ונרגעת. נזהרת לא לנשוף את מה ששאפתי, לא להותיר לעיר הזו עוד פסולת מיותרת לעכל.
להפך, אני נוהגת ללקט פה ושם אוויר מזוהם ולשמור אותו אצלי, למרות הנזק. כמה שיותר לנקות את תל אביב שלנו, לשמור עליה מפני אסון וקריסה מוחלטת.
בניגוד לרגשותיי המעורבים כלפיך, את תל אביב אני באמת אוהבת. הסיבה היחידה שמונעת ממני לירות בך היא המחשבה על הלב השבור שלך שיתגלגל ברחובות כאחרון הלבבות העזובים, יזהם ויוסיף לכלוך מיותר. אני מודה שקיים גם החשש שאפילו תל אביב לא תדע להבחין, לתת לך את הכבוד הראוי לך.
כל עוד אתה לוחם לצידי אני נותנת לך לחיות, ואתה לא מפסיק להאמין בזה שאני עוד אתאהב.
היית מת שאקח את הסיכון שתוכל לירות בי. מילא לסכן אותך, אבל אני ממש לא מתכוונת להפקיר את ליבי לרחובותיה העזובים של העיר שלנו. שמעתי שהיא קצת מלוכלכת בזמן האחרון.
