נשואה 8 שנים + ילדים. מתחילת הנישואים היו לבעלי ולי עליות ומורדות.
אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש.
במריבות אני מרגישה שבעלי מגיב בחוסר פורפורציה ! יוצא מכלל שליטה!
מנבל את הפה כלפי בצורה אכזרית שפשוט מרסקת אותי. קורא לי בשנות גנאי ובשמות של אישה ברחוב.
אחרי מריבה איתו קשה לי לאסוף את עצמי..
בעלי במילותיו מרסק את הביטחון העצמי.
אף אחד לא יודע מזה. אני מרגישה שאני פשוט נעלמת.
לא יכולה יותר.
רוצה לפנות לדמות
לקבל תמיכה. להתייעץ. להתחזק. לקבל הכוונה מה לעשות. איך להביא את בעלי ליעוץ.
הפכתי לאדם עצוב. חסר ביטחון.
הוא בטוח שתמיד הוא בסדר. שהוא הצודק.
תמיד מאיים, פוגע ומשפיל.
אני מרגישה שיש לבעלי בעיות נפשיות שהוא פשוט מפיל עליי.
הגבול בין השנאה לאהבה אצלו ממש דק. בחוץ כולם אוהבים אותו. אדם מוערך אבל אף אחד לא יודע מי הוא באמת בבית.
לאחרונה הוא התחיל תפקיד ניהולי בתחום מסויים.
עובד במקום שמתחתיו יש הרבה עובדים ועובדות.
אני מרגישה שהיחס שלו אליי הפך להיות כאילו אני עובדת שלו. הוא מלא בגאווה.
חושב שתמיד חייבים לו.
מתעלם, מנתק שיחות, מציב לי דקות לדבר בשיחה.. ועוד...
מדבר גם על אחרים תמיד בזלזול. קורא בשמות גנאי.
אוהב רק שנוח. בזמנים שמתאימים לו.
מרגישה שבעלי לא אוזן קשבת ודמות שמכילה. הכל תמיד חיצוני. תמיד תלוי בדבר.
קל מאוד לכעוס.
אנחנו פשוט שונים גם מבחינה דתית. הוא פחות דתי וניהיה פתוח עם הזמן.
לא מתפלל במניינים חוץ משבת.
לא לומד תורה.
כבר לא מקפיד על דברים כמו פעם.
מרגישה עומס נפשי גדול. כבד.
מרגישה שהייתי חייבת לפרוק.
אני מרגישה יאוש. קושי.
נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.