להיות נחמדה עכשיו.

הכל מתערבל לי במוח ומאיים לקבור את טיפת הרוגע שהייתה לי.

יותר מידי דברים בבת אחת

אני לא בהופעה שממש רציתי מלא זמן ולא הלכתי בגלל שתי שטויות שהן בעצם רק קצת שטויות

אין לי כוח לדאוג לכל הדברים שצריך בשבוע הזה

טלפון 1

טלפון 2

חפצים 1

חפצים 2

חפצים 3

שפיות

עוד שפיות

אפשר עוד קצת, לא יזיק

רילקס |פוקד|

והציון בסימולציה צנח כי עשיתי את זה במצב צבירה גוסס

אין לי כוח אפילו להזיז את עצמי להתארגן לשנוצ או לישון, מה שיזרום

למה אני נותנת לדברים שלא קשורים אליי להשפיע לי על המצב רוח

אוף

בא לי לזרוק הכל ולנסוע רחוק רחוק

כמו היום, אבל בלי לחץ לחזור

לחזור כשמתחשק

ואני יכולה להמשיך ללהג כאן שטויות, אבל אולי כדאי שאני אעצור כי אני לא באמת נוגעת בבעיה שאין לי מושג מה היא

כאילו אולי כן

אבל אין זמן לדברים חסרי חשיבות בחיים האלה כמו למשל לחשוב או להרגיש

אז ביי.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול