(למרות שאני מבינה שזה בעצם לא קשור לפותחת השרשור)

איך אני אצליח גם לתת מספיק מידע וגם לא לחשוף את עצמי יותר מדי? 

הוא בגיל שיש מה להכין אותו.

בכל מקרה אשמח שתספרו איך עבר - גם עם קטנטנים.

שוב תודה.

דבר ראשון מנסיוננו - להשאיר אנרגיות להחלמה כי זה חלק הארי של הקושי.

להתארגן, לקחת עזרה, להיעזר בסבתא, סבא, מי שיכול.

לגבי להעביר את שעות הצום - אם זה אפשרי, כדאי לקבוע אפילו תאריך רחוק יותר, אבל להיות בין הראשונים בתור.

אם זה לא אפשרי, אנחנו הבאנו משחקים - לגו, רביעיות (צבעים ובצק ליצירה - צריך לשאול את הצוות כי זה משאיר סימני צבע על הציפורניים, וצבע הציפורניים צריך להיות מנוטר בניתוח), כל מה שהילד אוהב ומתאים לגילו.

כמובן ספרים אהובים.

עם בן 5 רגוע וסבלני הצטרכנו להמתין כמעט עד הצהריים, והיה סביר.

מה גם שהוא עצמו נרגש ומעדיף לא לאכול.

מה שאולי קשה זה שמנותחים מוחזרים לחדר אישפוז יום אחרי הניתוח (אחרי התעוררות והתאוששות קצרה). ואז כדאי לסגור את הוילונות ושהילד לא יחשף לכאב שלהם. ובכלל עדיף שלא יחשף לתנועה בחדר - מיטות נכנסות, מיטות מוצאות החוצה, סתם מלחיץ. 

שלב ההתעוררות הוא לא נעים להם (משהו בחומר ההרדמה) וצריך להיות מוכנים לזה - לפעמים צריך לאחוז בהם ממש, וכמובן להרגיע. 

אני זוכרת שנתנו לבעלי לשאת אותם בידיים אל חדר הניתוח, להניח אותם על המיטה, ולהיות נוכח בהרדמה (עד כמ שאני זוכרת, אכן מסכה). זה יכול מאוד להרגיע - שאפשר לומר לו שתהיו לצידו עד שירדם, וגם מיד כשיתעורר.

שיהיה לתועלת, החלמה מהירה ורפואה שלמה.

כששמו לי את המסיכה זה היה ממש לא נעים, 

נאבקתי עם הרופא, ניסיתי להוריד אותה. 

אני זוכרת טעם מתוק שקשור למסיכה, שלא עזר. 

נראה לי שהיה עוזר לי אילו היו מתארים לי את התהליך לפני כן, כדי שאדע למה לצפות. -

אבל, אני ממש לא בטוחה שהיום זה אותו הדבר. 

דרך אגב אני זוכרת גם שולחן מלא בהפתעות לאחר שהצלחתי לפתוח את העיניים מהניתוח (הניתוח היה בעיניים ולקח זמן עד שנפתחו), וזה המתיק את זיכרון הניתוח. 

אך די נפוץ-

לטיפולי שיניים..

נראה שזה דבר שקורה ועובר בסדר

בן של השכנים עבר הרדמה לשיניים, נ"ל שהאבא קצת קיבל מכות עד שהילד "נרדם"..  

בהצלחה..

(נ"ב, עם אחד מילדיי עברנו מס' רופאי שיניים, וכמעט שפנינו לכיוון ניתוח..

בסוף הגענו למרפאה מסויימת שהטיפול עבר בשלום.. ב"ה..

מסתבר ששיניים עלול להיות רגיש לילדים)

טוב מאוד שאת שואלת, יש הרבה מה ללמוד מנסיונם של אחרים בתחום הזה, הרבה הורים באים לא מוכנים (כולל אותנו בפעם הראשונה)

אז ככה:

לא הסגרת את גיל הקטן שלך אבל זה די קריטי כדי לתת תשובה מדוייקת. אני מתייחסת להנחה שהוא אי שם בין 3 ל5?

מבחינת ההרדמה היא אכן עם מסכה, אם הוא מכיר הינהלציה אז אפשר להגיד לו שזה כמו זה- אם לא- חבל סתם להדגים. רק לספר שתהיה מסכה כמו של פורים ששמים על הפנים עם גומי מאחורה.

תוך שניות הם נרדמים אז לא להרחיב יותר מדי בנושא.

על הפרוצדורה בחדר ניתוח איך שום סיבה לדבר עליה! זה נשמע הרבה יותר מפחיד ממה שזה. אין סיבה שידע שחותכים ותופרים (אלא אם זה מקום שיראו את התפרים באופן ברור ואז אפשר לומר שישאר "סימן")

הכי הכי הכי חשוב זה הרוגע של ההורים, ראיתי את זה על הורים אחרים שהיו איתנו- בגלל שאצלנו הניתוח השני היה הרבה יותר פשוט מהראשון ובאנו מוכנים- היינו הרבה יותר רגועים מהורים (אמהות) אחרים שהיו היסטריים וחבל, זה מלחיץ את הילדים.

לגבי הכנה מוקדמת- תלמדי ותכירי את כל שהלבים כולל בדיקות ראשוניות (חום וכד') ולא הכל צריך להסביר ולספר מראש- יש דברים שאם לא נעשה מהם עניין- גם הילד לא יעשה ולהיפך.

למשל- צמיד ביד- אם הילד סבבה עם הצמידים האלו, אפשר לספר מראש. אם הוא לא אוהב- תבקשי מהאחות שתשים לו על הרגל בלי יותר מדי דרמות, תשימי גם על עצמך אחד כזה תראי לו שלכולם יש, תכסי במכנסיים ותעבירי נושא. 

בדיקת חום- אפשר לעשות בלי לגעת בילד בכלל. הכל תלוי איך את מכירה את הילד שלך. איך הואגיב לבדיקת רופא רגילה שלא הכינו אותו מראש? מה עדיף אצלו?

אחרי בדיקות ראשוניות ורישום, חתימה על מסמכים וכו' מגיע השלב של אשפוז טרום ניתוח- להסביר לו שתהיה לו מיטה גדולה שאפשר להעלות ולהוריד, להרים את המשענת ולהוריד עם שלט וכפתורים- לונה פארק ממש.. חחח..

ולובשים פיג'מה של בי"ח- סך הכל נראית סבבה. אפשר לספר לו שיקבל פיג'מה חדשה- בלי להזכיר מאיפה ולמה.

אם הוא כן חשוב לו לדעת למה- אפשר לומר כי צריך שהיא תהיה נקייה.

להבא הרבה משחקים, ספרים, דפי עבודה להסיח את דעתו מהזמן שעובר. ומכל הדיבורים והבכי מסביבו.

חשוב שיהיו שני הורים מלווים ששינהם שולטים בחומר מבחינת מה צריך לקרות, אחד עסוק בלהעסיק את הילד, השני בלחתום על הטפסים ולהקשיב להוראות והנחיות. כדאי שהילד לא יהיה קשוב אלא רק למה שחשוב שידע.(שיכיר את הפרצופים של המנתח והמרדים, אם אפשר שישחק איתם לכמה שניות, כיפים וכו', וגם אתם תשדרו כאילו הם חברים שלכם מאז ומעולם)

לפני הכניסה לחדר ניתוח ההורה המלווה צריך ללבוש חלוק, כיסוי נעליי וכיסוי ראש (כנראה משתנה בין בי"ח, אבל זה העיקרון) גם פה אני לא חושבת שצריך להסביר לילד כמהימים לפני, סה"כ כמה דקות קודם כשמלבישים אותו פיג'מה לספר לו שגם אבא/ אמא קיבלו בגדים, איזה כיף! לעשות פרצופים מול המראה, לשאול אותו אם זה יפה, אם הוא רוה למדוד- בקיצור- לעשות מזה משחק בלי יותר מדי דרמות מלחיצות לפני.

הדרך לחדר ניתוח- זה עם ההורה המלווה- אז לא חושבת שיש מה להכין יותר מדקה לפני-

פעוטות בד"כ מושיבים על ההורה שיושב על כסא גלגלים (לדעתי כדי לא ללכת על הרצפה למניעת זיהומים)

שוב- להעביר ברוח טובה- (איזה כיף, בימבה של אמא!)

(זה השלב שבו הלב של אמא מתפוצץ מרגשות של הלפני.. אבל חשוב לשדר רוגע לילד)

בחדר ניתוח עצמו, דומה נניח לחדר רופא שיניים, אין יותר מדי מה להסביר והרחיב כי זה עניין של שניות עד שמרדימים את הילד, הוא לא יספיק לקלוט כלום ממה שסביבו.

תתכונני נפשית- כשהילד רדום, כל הגוף שלו שמוט בצורה שלא ממש נעים לראות את זה...

כאן קטע אישי שמרוב הלם לא הספקתי ועד עכשיו מפריע לי- בניתוח השני, כששמו לילדה את המסכה (אגב, בגלל שהיא לא הסכימה לשבת על מיטת הניתוחים- הושיבו אותה עלי על הכסא, שוב עניין של שניות בודדות)

בקיצור- היא בכתה, וכשהרימו אותה למיטת הנתוחים- אף אחד לא ניגב לה את הדמעות...

בניתוח הראשון נפרדתי ממנה בליטוף ושיר- חוויה אחרת לחלוטין. (אבל זה חוויה של האמא, לא של הילד, הוא רדום הרבה לפני ששמים לב). בקיצור, תגניבי לו ליטוף 

בסיום הניתוח- מעירים את הילד בחדר ניתוח שלא בנוכחות ההורים- פה אני לא יכולה לשתף מניסיון אישי אבל תשאלי מי שעבר ניתוח הרדמה מלאה- אם כשמעירים בחדר ניתוח סביב לב למה שקורה מסביב או שזאת התעוררות שלא מודעים אליה.

לבנתיים כשהילד בחדר ניתוח- יש שיקדישו את הזמן לתפילות, אני בעד להקדיש את זמן לכוס קפה וארוחה טובה. (למרות התחושה שזה נתקע בגרון) יום הניתוח הוא יום סוחט פיזית ונפשית עבור ההורים- חשוב למלא מצברים ולפרוק מתח כדי להיות במיטבנו בשביל הילד. במיוחד לפני השלב הבא שהוא לא פשוט בכלל וצריך לבוא בשיא הכוחות.

השלב הבא- העברה לחדר התאוששות. זה השלב הכי קשה לילד בכל הנושא. הם לא ממש שולטים על הגוף, יש להם עוויתות לא רצוניות כאלו כתוצאה מהחומר הרדמה- צרי לתפוס בהם חזק שלא יפלו, ויחד עם זאת ללטף ולהרגיע. להציע מים, שמיכה, מוצץ, לשנות תנוחה כל 3 שניות, וחוזר חלילה. זה לא השלב להציע הפתעות וכו', הם לא ממש איתך. לא מעניין אותם כלום אז חבל על המצמץ.

זה לוקח בערך שעה. יכול להיות קצת יותר או קצת פחות.

טיפ אישי: להעיף את הפלאפון מחדר התאוששות- בשביל זה יש את הבן זוג. חוץ מזה שלא חייבים לעדכן את כל המשפחה און ליין. זה סתם מלחיץ וסוחט כוחות ממכם.

וגם לא ממש אפשר ללחוץ על כפתור או לדבר עם מישהו כשיש לכם ילד ששוקל לא מעט שמתפתל לכם בין הידיים.

אח"כ חוזרים לאשפוז- לאט לאט הילד מתחיל לחזור לעצמו, אפשר להציע ארטיקים, מעדן- דברים רכים וקרים.

משחקים, מדבקות, וכל דבר שיכול להסיח את הדעת.

כדאי להתכונן מראש עם דברים שמגרים את החושים יותר מהרגיל- טעמים חזקים, אורות, צבעים זוהרים. זה השלב בחיים שזה חיובי...

אם אתם לא מרשים לראות סתם תוכניות טלויזיה, אולי תכינו מראש סרט במחשב נייד? (כמה סרטונים, לכי תדעי מה יתחשק לו)

קשה להם להתרכז במשהו אחד הרבה זמן, אז צריך להתכונן מראש עם הרבה אפשרויות (יש הרבה דברים שאפשר לקנות מהשקל)

לקנות מתנה אחת גדולה ושווה, שתספרו לו קודם שיש לו הפתעה- אני ממליצה על סגנון של מכונית, לא משחק קופסה עם חלקים קטנים שצריך להתרכז, אלא משהו שיעסיק אותו בשלב הזה.

אפשר גם צבעי גואש, פלסטלינה וכד'.

ככה מעבירים את הזמן, ככל שהוא חוזר לעצמו אפשר להציע לו לדבר עם סבא/ סבתא/ אחים,

לספר לכולם כמה שהוא גיבור.

(לא לשכוח לאכול, ולהתחלף בין ההורים מי מעסיק את הילד שתוכלו לאגור כוחות מדי פעם, כי צריך להתאמץ לרצות אותם)

לבקש מהאחים שיכינו לו ציורים ויביאו לו מתנות (גם מטוס מנייר זה אחלה מתנה מהאח) כשהוא חוזר הביתה.

ככה זה מחבר גם אותם לכל האירוע.

אם אנשים רוצים לבוא לבקר- זה יכול לעזור לכם אבל תרגישו את הילד מתי זה מתאים, לא כשהוא עדיין עצבני. 

בשלב מסויים הילדים נרדמים שינה אמיתית- חשוב לתת להם את כל הזמן והשקט שהם צריכים- ככה הגוף מתאושש. לדעתי כ6 אחרי שחוזרים לאשפוז הם צריכים רק אבא/ אמא, אח"כ הם יותר חוזרים לעצמם.

בנוגע לשחרור זה כבר תלוי איזה ניתוח אתם עושים, אם האשפוז הוא אשפוז יום או גם לילה.

להתכונן מראש עם אקמול ונורופן לילדים, תבררי אם הילד קיבל תרופות נגד כאבים בחדר ניתוח. אז ממתי אפשר כבר לתת דרך הפה.

ביממה הראשונה לתת לפי שעון, לא לחכות שיכאב- כי בטוח יכאב. אח"כ כבר תתייעצו עם הרופא לפי המקרה שלכם ספציפית.

לוודא שאתם מקבלים את כל המידע שאתם צריכים לקראת שחרור, לפעמים מההתרגשות לא שמים לב כבר מה קורה.

ושוב אומרת, מה שההורים משדרים לגבי היום הזה- ככה הילד יקבל את זה.

אז מעבר להתרגשות, תשדרו גם ציפייה ושמחה (מתנות, צומי...)

זהו, בהצלחה רבה!! שתעברו בקלות ובשלום!!!

ואל תשכחו לפנק את עצמכם ההורים- לפני ואחרי- לדאוג לאוכל ושתייה ומנוחה טובה.

בלי שקשור אלי (לא כרגע, ב"ה), קראתי בשקיקה ובהערכה את האכפתיות שלך והמסירות לילדים.

ו.. אופס, לא שמתי לב שיצא כזה ארוך... סליחה

ולתת בבי"ח. ויחלקו את זה בתור פלייר להורים לפני פרוצדורה.

בלי צחוק.

סירופ מתוק שגורם לטישטוש ברמה מסויימת ואז כל ההליכה לחדר ניתוח היא עם ילד אפוף וישנוני למדי.

אני חושבת שזה מאד תלוי גם בגיל הילד.

בגדול מסיעים על מיטה אבל לא נראה לי שיש בעיה גם להחזיק את הילד בידיים ולהניח אותו על המיטה כבר בחדר עצמו.

כשאנחנו נכנסנו לניתוח היה לילד כבר וריד פתוח ודבר ראשון הזריקו לו חומר הרדמה בוריד שמרדים ממש מהר. ואז שמו את המסכה אני חושבת.

ההתעוררות בד"כ קצת קשה. כשעברנו משהו כזה עם בן שנה ומשהו הוא התעורר בהיסטריה ולא ממש הבין איפה הוא ומה נמצא סביבו ועד שלא קיבל מנה של איזשהו משכך הוא לא נרגע. ואז נרדם לעוד איזה זמן והתעורר כבר יותר נורמלי. אח"כ קראתי שזה די נפוץ שזה יקרה.

בקשר לצום- תלוי מאד בגיל, אבל כל דבר שיסיח את הדעת... בועות סבון, יצירות, ספרים, הסתובבות ברחבי בית החולים וכו'.

בהצלחה

העזרה שלכם שווה זהב!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....