לסתומה הזאת שעדיין פה!
|הולך עם הזנב בין הרגלים||פורש לילדים זיגזג| |מודה לתחיצ'י שהביאה אותי עד הלום|
בס"ד
להירדם על הרצפה מול השירותים ושאבא יעביר אותי למיטה |נבוך|
ניצחתכישוף כושל
קמנו ונתעודד
קמנו ונתעודדבס"ד
אולי באמת כדאי לשקול שוב..
אבל על כף הזכות (מעבר לכך שיותר לא יהיה חשש שאני אהפוך ח"ו לזוג פורום) עומד מקום כ"כ נחשק..
בס"ד
יש בנות שהייתי שמח להכיר אם היו מציעים לי באפיקים אחרים.
אבל פה? ואז מישהו שואל "אז איך הכרתם?" ואתה מתחיל להחליף צבעים ולקוות שהאדמה תבלע אותך "טוב, תראה.."
או שאתה נרצח בפיגוע ואז כל המדינה שומעת מה עשית בצעירותך כמו שקרה לזוג הנקין.
(זה בסדר, אפשר להתעלם מהשטויות האיומות שאני כותב כאן, יש לי נסיבות מקילות ומחר אני כבר אתכחש להכל) (ובכל מקרה את שיא הפדיחה שקבעתי בתחילת השרשור לא נראה לי ששברתי)
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול