בין בניינים
שיכונים ,רהיטים
ריחות של טיגון נישאו באוויר
מרפסות היו פתוחות
וקולות דיבורים.
והנה לכדה את עיני דמות שפופה
עייפה
נושאת ומטלטלת
נועצת וממסמרת
תוקעת יתד
שנופל ונשבר
בינות הקוצים
הכסאות, החתולים.
ניסתה והפכה את אותה שמשייה
שנפלה ונטתה על צידה בהתרסה.
לפתע הניחה אותה איך שהיא
והתיישבה
כשכל גופה הכבד אומר ורוצה מנוחה.
מאוד התפלאתי 'וכי מה לך כעת לסדר שמשייה?'
אך כשהתיישבת והנחת לגבך מנוחה
והשענת את ראשך העייף בכבדות לאחור
פנס הרחוב האיר את פנייך.
או אז הבנתי מדוע התעקשת.
כשלראשך הכהה עטוייה מטפחת בקשירת כובסת
עיניים עצומות על פנים יגעות
או אז הבנתי שרצית קצת שקט.
וכך ישבת עייפה מהיום ומהחום
כשלפנייך שמשייה שסידרת בדמי כוחך
ועל פנייך מסיכה של אור
את אוליי כבר לא הסתנוורת כי כבר ישנת
אבל המראה שלך בלבי נחקק.
כמה קשה לתאר את המראה
הרבה יותר קל להסריט
אבל כל שנותר לי היה רק לרשום
כדי לחקוק את החוויה
שבלי לדעת
לי הענקת .



