בבחינת "ראו בן זה שגידלתם, מה עולל בבית הספר"

ולהפך,

לו היו מענישים את הילד היו עושים לו עוול כי מצד האמת הוא רק רבע אשם

פתרון טוב יותר היה לו היה ההורה יכול להסמיך את המורה להעניש במקומו.

כמובן שאני מדבר במסגרת הענישה וברור שענישה היא רק חלק קטן מהחינוך.

אני הייתי שולח אותו עם פתק להורים "אנא חנכו אותי"

כמובן לא בכל מצב ותלוי בתדירות -

אבל כגישה זו הגישה

בד"כ ההורים מכירים את ילדם ומודעים להיתכנות של התפרצויות כאלה או אחרות.

במקרים כאלה אצפה מהם להכין אותו מראש למקרים כאלה כדי שלא יגיע לאלימות של ממש

כעיקרון, זה אכן רעיון טוב שילדים ידעו שמי שירביץ, יגיבו כך. וזה יכול למנוע אלימות. אם כי גם ההרחקה צריכה להיעשות בצורה לא "אלימה".

אבל צריך גם לבדוק מה הנסיבות. לעיתים ילדים יכולים לפגוע בצורה מילולית שהיא קשה בהרבה מהתגובה הפיזית עליה. ולא יתכן להעניש את הקרבן, רק כי הגן על עצמו ונתן כתגובה מכה. מכה זה לא תמיד הדבר היותר-חמור. כעיקרון, אסור שתהיה - אבל להתעלם מאלימות מילולית קודמת בגלל "סיסמא" על אלימות פיזית, יש בכך משום בטלנות של המחנכים.

פעם שמעתי באיזה בי"ס שאמרו ש"בשום מקרה אסור להרביץ"...

זה לא נכון. לפעמים ילד חוטף עלבון כזה קשה, שהמכה שהוא מחזיר לפוגע, היא הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב, שאף אחד אחר לא יוכל לעשות במקומו.

לא סתם כתב ספר החינוך שהתורה לא חייבה להעמיד עצמנו כקיר.

מצד שני, אי אפשר שהבי"ס יהיה ג'ונגל. אלו אכן ממש נושאים רגישים. צריך כללים, וצריך גם הבחנה מדוייקת של נסיבות.

ילד שמשתולל- צריך TIME OUT

א עוד זמן להיות כלוא בכיתה

הרבה יותר יעיל לשלוח אותו למגרש סגור וריק עם כדורגל, או לשלוח אותו לחבוט בשק אגרוף באולם ספורט....

ממליצה לך לראות סרטי הרצאות של דייל קרנגי (כשהאסימונים נופלים")

הוא מתאר מקרה של ילד קשה בבית הספר-

שהוא כתב בתיקו האישי הוראה- על פי חוק פדראלי אסור לשלול מילד זה את ההפסקה שלו.

הצורך של הילד להפסקה היה כל כך קשה, והמוח ה*** של מורים שהשאירו אותו כיתה היה צריך יחס מתאים.

בי"ס הוא שליח של ההורים לחינוך. בלי לוותר על תפקידם בבית.

יש סוגים שונים של ילדים. ביה"ס צריך ביסוד הענין לטפל גם בכך. לא רק בהישגים לימודיים. 

לפעמים, באמת אין ברירה, בגלל שזה על חשבון ילד אחר, ולא מצליחים להתמודד לבד. אבל זה אמרו להיות מקרה חריג.

אין בכך אמירה של בית הספר כאילו כל האחריות לחינוך מוטלת על ההורים ואילו הוא עסוק רק בהקניית ידע.

ממש לא.

התלמיד עצמו כשהוא נשלח כך הביתה בבושת פנים גורם גם להוריו לחנך אותו וגם לעצמו לחשוב על מה שעשה ולתקן את דרכיו בעצמו.

זה כלפי השורה הראשנה לאחר הכותרת - עם השאר אני מסכים.

אנא חנכו אותי... זה דבר פוגע. פוגע בהם, פוגע בו. קשה אח"כ לשקם דבר כזה.

ובכלל, ילד בכיתה ב', זה צעיר מאד. פעולה דרסטית, זה רק כשאין ברירה. צריך ללמד אותו, לחנך אותו. גם בנושא הזה.

אז כאשר באמת אין ברירה, כי זה על חשבון הזולת ממש, אז מה אשר לעשות. או כאשר באמת השיקול הוא שזו הדרך החינוכית היחידה שנשארה. יכול לקרות. אבל זה צעד חריג. כיתה ב', לא מחנכים ב"זבנגים" (ובכלל, בד"כ בלי זבנגים בחינוך..)

כששולחים  הביתה ילד שנהג באלימות יש אמירה של בית הספר -גם לו וגם לילדים האחרים  " לא יעשה כן במקומנו".

 צריך להשתמש בזה  במידה, רק  אם זו לא פעם ראשונה ואם התקיימה שיחה ואזהרה.

 זה חשוב גם לילד שהרביץ, גם מלמד את האחרים שזה מעשה חמור וגם מחזק את תחושת המוגנות של הילד שנפגע - שרואה שלא עוברים לסדר היום.

שמרביץ, צריך "טיפול"... אחרת בתיה"ס לבנים היו מעסיקים מטפלים במקום מורים..

ובי"ס אינו יכול לחייב לשלוח לטיפול.

כמו שצריך בכל תוקף למגר אלימות בבתיה"ס, כך צריך להיזהר מהקצנה לצד השני כשלא מדובר במקרים עם "בעיה עקשנית". חדירת יתר של בתיה"ס וגורמים אחרים לתוך המשפחתיות, גם בה יש אלמנט מזיק.

הכל בשכל ישר ולגופו ענין.

מסכים. ובכיוון הזה כתבתי  מקודם.

"לחייב לשלוח לטיפול", זו חדירה למשפחתיות. צריכים לדבר.

בוודאי שילד שמרביף שוב ושוב, צריך לשוחח עם הוריו. ולא בהכרח בי"ס יודע וב מהם אם צריך טיפול ואיזה.

לגבי מה שאת כותבת בסוף, הורים שמתעקשים, ילד שמהווה איום - זה באמת מקרה קיצוני. כתבתי במפורש, "כשלא מדובר במקרים עם בעיה עקשנית"... בוודאי את צודקת שילד שנוהג בקביעות באלימות וביה"ס וההורים לא מצליחים לטפל קונוונצונאלית, הילדים האחרים לא צריכים לסבול.

וזה גם יותר יעיל.

כשהורה לא מרגיש מאויים, אלא שמאמינים בו וברצונו הטוב, ומציעים בענוה - הרבה פעמים יסכים בגלל זה להתענין.

לפעם הבאה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....