כל זמן שזה כולל יציאה להנאה והשארת האשה או הגבר בבית.

כל אחד והשיקולים שלו.

אולי לאומן (או כל אחד לרבו רק שזו הדוגמא שיחסית יותר נפוצה)היא תשתכנע יותר, אבל בשורה  התחתונה זה אותו מצב

מבחינתך זה אותו דבר.. מבחינתי יש הבדל. וזה בסדר
בכל מקרה אשמח לשמוע את דעתך למה כן ולמה לא

לגבי הרגשת האשה שכך או כך נשארת לבד.

משוכנעת שהנסיעה הזו תועיל לבעלה אבל הקושי נשאר ולפעמים אולי עולים קצת הרהורי כפירה שהוא גם נהנה (בנוסף לזה שהוא נסע לברכה) ואני תקועה כאן.

וכן להפך.

הההרגשה היא אותה הרגשה למרות שה'תירוץ' של הנסיעה משתנה.

השאלה היא ההתמקדות ב'תירוץ' או בהרגשה?

שנוסעים לרבי ההרגשה אחרת לגמרי

ובכל מקרה גם שנוסעים עם חברים סתם להנות (לא למטרות ספציפיות כעסקים וכו') עדיין  אין את אותה מנוחת הנפש והנאה שנוסעים באופן זוגי/משפחתי 

אבל, בעז"ה כשיהיו ילדים כבר פחות אשחרר ניראלי, בטוח פחות בקלות. וגם ממש לא בחגים (כמו אומן בר"ה) או שבתות.

אמרתי לבעלי שאם הוא לא הולך השנה.. כנראה שלא ילך לעולם..

אין סיכוי שאני נותנת לו בחג כשיש ילדים גם אם הילד בין יום
סתם ביום רגיל שילך בכיף

ויסע לאומן..

וסתם אם הוא חוזר מאוחר קשה לי להרדם ואם אני נרדמת מתעוררת אחרי 3 דקות ..

מרגישה מוזרה חח

אם זה לא בזמן שאני צריכה אותו (סביב לידה\חגים\תקופות עומס) אז למה לא? שיסע, יהנה..

באמת לפני שהיו ילדים זה היה יותר קל- נניח היתה פעם שנסע לישיבה שלו ליומיים, או שאני נסעתי לקורס שכלל לינה לשבוע.

וגם עכשיו- יו"כ אנחנו כמעט תמיד מתפצלים (כי אני נוסעת להורים שלי ששם יש לי עזרה עם הילדים והוא נוסע להתפלל איפה שיהיה לו טוב..)

וכמובן בל נשכח את הקייטנה הגדולה- הקרויה "מילואים" בפי העם.. משהו שהגברים המציאו כדי לצאת לבלות בלי דאגות על הראש בזמן שהאשה בטוחה שהוא מציל את המדינה

גילוי נאות- אישתי עשתה משהו דומה, וכן השתדלתי לתת לה הרגשה טובה עם זה,

ואני אומר את זה כדי לאזן את חריפות הדברים שאני אכתוב בהמשך, אני מתכוון לגעת

רק בעיקרון המהותי(איך אני רואה וחושב שנכון וצריך להיות עם האדם מול עצמו), לא מדבר

על איך החלק הפרקטי שהוא תלוי בהרבה משתנים.

במחילה מראש על חריפות הדברים...

במחילה מכבודם של כל הכותבים כאן- השתגעתם?

באיזה עולם אנחנו חיים שזה לגיטימי בעיני אנשים לא לאהוב את בן הזוג שלהם?

להעדיף אחרים על פני בן\בת הזוג שלהם? להעדיף חופש\חוויות עם אנשים אחרים על פניו\ה?

האמירה הקטנה הזו של "אין לי בעיה שבעלי\אישתי לא יהיה\תהיה איתי כמה ימים" היא אמירה

שאומרת שת'כלס- הוא\היא לא באמת אהובים עליי. לא באמת חשובים לי...

איש ואישה שהתחתנו עם אחד. הייתם נותנים ליד שלכם ליסוע לצפון לשלושה ימים? לריאה הימנית?
איש ואישה שאוהבים זה את זה זה לא שיקולים של כיף, "עכשיו כיף לי יותר עם חברה, עכשיו כיף לי יותר

עם בעלי"(וכן להפך)- אם זה ככה, אז זו לא אהבה אמיתית אל פשוט "כיף" מסויים. אנשים אולי משקיעים

ב"כיף" שלהם הרבה- אבל זה נשאר על סולם הערכים של "כיף"...

בשבע ברכות אנחנו מברכים זוג שהקב"ה ישמח אותם כ"רעים האהובים בגן עדן מקדם"- אני בטוח לא צריך

להסביר לכם, אבל הברכה הזו למעשה אומרת שבעז"ה הם יזכו להיות כמו אדם וחווה בגן עדן שלא היה

שם אף אחד אחר איתם, וזה כל מה שהיו צריכים. הברכה הזו אומרת שזוג צריך וראוי לא להזדקק לשום דבר,

חיצוני. זה האידאל. כשאני עם אישתי\בעלי- אני בגן עדן. כשאני לא- אז אני פחות בגן עדן. מי רוצה להיות בפחות

גן עדן מבחירה?

יש אולי כמה שיקולים שאנשים עושים מתוך חוסר ברירה- אני יוצא מהבית ללימודים\עבודה, כי אני חייב. באמת

שראוי שאיש או אישה יעריכו וישמחו ויקחו ברצינות את הזמן עם בן\בת הזוג(והילדים אח"כ).

אבל אם לא חייבים? סתם בשביל "כיף"? איך יכול להיות לך כיף בלי בן\בת הזוג שלך?

אז כנראה שזה לא מספיק חשוב...

הרמב"ם לומד את אהבת ה' מאהבת בעל לאישתו!! לשון הרמב"ם שאהבת ה' צריכה להיות כאהבת אישה,

ששוגה בה תמיד... אם אדם כל זמן שהוא לא עם אישתו חושב עליה, אז איך הוא ירצה להיות רחוק ממנה? ועוד

לתקופה ארוכה?

מכירים את הפסוק על אברהם ש"בא בימים"? שהמדרש אומר שהביא ימיו איתו, כביכול הוא הביא יומן שבו כל יום

היה מסומן שהיום הזה היה מחובר לה'! זו מדרגה עצומה- אבל זו מדרגה של אהבה. גם הזוגיות שלנו- מי שנוסע

ככה יכול לשכוח מהימים הללו... הוא יכול לכתוב בין תאריך X לY לא הייתי נשוי לאישתי. הייתם מוכנים להתגרש

לשלושה ימים הללו? אז מה אם הייתם חוזרים אח"כ ומתחתנים? לא רוצים להתגרש בלי קשר- אז למה להתגרש

רגשית? אברהם מלמד אותנו שאם משהו חשוב לי אז כל יום, כל רגע איתו חשוב לי, אז עם בן\בת הזוג שלי לא?!?

אז נכון שזה לא בא ביום אחד, אבל לתת לגיטמציה לזה שזה לא ככה? להפוך את זה למשהו בסדר?

נכון שלא תמיד מרגישים ככה, אבל צריך לעשות את המעשה הנכון גם אם לא מבינים\מרגישים אותו תמיד.

אם היו אומרים לכם שאלו הרגעים האחרונים של בן\בת הזוג שלכם הייתם טסים? הייתם נמצאים רחוק?

כל רגע הוא בעל חשיבות מיוחדת, כל רגע הוא עולם שלם שלכם עם בן\בת הזוג, כל רגע שבו לא הייתם איתו-

הוא באיזשהו מקום היה לא בעולם שלכם(קשה להגיד, אבל, מת בעולם שלכם).

סליחה על האריכות והחריפות...

שוב- בעניין הקיום של הדברים יש יותר דברים לדון בהם, כמובן שאנשים לא הופכים לתאומים סיאמיים, ומותר

להיפגש עם חברים ולא לשבת כל היום ביחד ולעשות כלום. ברור שאדם חייב ללכת למילואים, וחלק לטיסות מטעם

העבודה(למרות שיש מה לעשות עם זה)...

יש גם מצבים שבהם המצב באמת בעייתי וחסרה האהבה שצריכה להיות והנזק בזה שצד אחד ימנע מהצד השני

גדול יותר מאשר הנסיעה וזה כן יעשה.

אבל כל אדם מול עצמו? בעיני זה מזעזע...

וגם כתבתי את זה...

הדברים נאמרים לאדם מול עצמו(ולנו כחברה שמגדירה לגיטימציה) ולא מול הצד השני.

אני לא יודעת כמה זמן אתה נשוי אבל הגישה שלך לנישואין ממש חונקת.

כשבעלי לא ישן בבית הוא לא רחוק מנפשי ונשמתי הוא פיזית רחוק אבל שום מרחק שבעולם לא אמור להפריד אהבה חזקה.

ועד רבא בעיניי לאהוב זה לדעת לפרגן לבן הזוג זמן איכות בנפרד אם הוא זקוק לכך.

כתבת לא נגמרו החיים יש חברים וכו'....

ונכון שם אין התמודדות של פירגון גם ככה כל אחד עסוק ובדרך כלל נפגשים בזמן פנוי.

(אם  זה קשה אז זו כבר התנהגות רכושנית כלפי בן הזוג וזה דורש ברור פנימי)

גדולי ישראל עזבו את נשותיהן לימים רבים להפיץ תורה ולגייס תרומות וכו'...

אז מה הם לא אהבו את נשותיהם???

לא הם היו זקוקים למיצוי עצמי של עשייה דווקא מחוץ לבית.

אישה שמפרגנת לבעלה כל היום להסתובב בסמינרים בארץ ובעולם לא אוהבת את בעלה- לא היא פשוט כל כך אוהבת אותו והיא מפרגנת לו להינות גם בלעדיה.

מאחלת למי שמעוניין בהרבה טיולים זוגיים מעצימים ונפלאים ובני זוג שיפרגנו גם טיול בנפרד אם יתחשק.

אבל אני לא יודע כמה זמן את, אבל הגישה שלי היא לא על הצד השני, אלא עליי ולאן אני רוצה להגיע.

כשאדם בוחר לא להיות קרוב הוא בוחר להיות רחוק. אהבה חזקה לא נשברת בגלל מרחק, אבל כן

נשברת בגלל שהיא חלשה. אדם אוהב- רוצה להיות קרוב, ומעדיף להיות קרוב מאשר להיות רחוק.

ברור שצריך לדעת לפרגן לשני זמן אישי וזה נצרך וגם כשנמצאים ביחד לא צריך לחנוק אחד את השני,

אבל הצורך הזה בזמן אישי מגיע מחיסרון בחיבור בין בני הזוג.

גדולי ישראל עזבו את נשותיהם לא מתוך רצון, לא בשמחה- אלא מתוך עול שהם נשאו על כתפיהם,

הם לא חיפשו מיצוי עצמי, ככל הנראה הם לא הכירו את המושג שאת מדברת עליו.

אתה כותב שאדם שבוחר לא להיות קרוב בוחר להיות רחוק.

לא מסכימה.

זוגיות לא צריכה להיות חונקת.

יש גם מרחב אישי בזוגיות.

ויש דברים שכן- אני אעדיף לעשות עם חברה ולא עם הבעל.

או עם אמא ולא עם הבעל.

או עם אחיות ולא עם הבעל.

כי בעל הוא לא חברה- הוא חבר. וזה שונה. חברה זה קשר אחר ושונה ואני זקוקה גם לו.

קשר עם אמא ואבא הוא שונה- וגם לו אני זקוקה.

וקשר עם אחות הוא שונה- וגם לו אני זקוקה.

בני זוג אינם תחליף לכל הקשרים בעולם. 

ולפעמים אני צריכה דווקא את היציאה עם החברה.

מעבר לזה- לפעמים אחד מבני הזוג צריך חופשה, והשני לא יכול באותו זמן. אז הראשון לא צריך להיות כבול למה שהשני יכול. הוא יכול ללכת לבד.

סתם דוג' שעלתה לי- שקניתי שובר למסעדה, ובעלי לא היה בקטע, אז הרמתי טלפון לאמא- ויצאנו ביחד לבלות.

אז נכון שהכי כדאי שאם כבר חופשה- אז זוגית\משפחתית.

אבל לא בכל מחיר. ולא באופן מוחלט וגורף.

ובטח שזה לא מראה על חוסר באהבה.

לאהבה יש הרבה צורות. ולפעמים ריחוק דווקא מחזק אותה.

בני זוג הם לא תחליף. המצב האידאלי הוא שהצורך באחרים לא יהיה קיים, הצורך הזה קיים רק בגלל

הריחוק בין בני הזוג.

כל עוד הריחוק הזה קיים, באמת אי אפשר לחיות ככה.

אבל המצב האידאלי הוא כ"רעים האהובים בגן עדן מקדם". זו לא המצאה שלי.

כמובן ששוב, אף אחד לא מדבר על לא ללכת לקניות עם חברה או על לשבת כל היום בבית.

נכון- כשאחד מבני הזוג לא יכול(עבודה\לימודים או שאר דברים שמפריעים) אין סיבה באמת לא ללכת

עם חברה\אמא. אבל לא על זה דיברתי...

בן זוג זה סוג מסויים של חברות ושל קשר.

לאדם יש צורך בכמה סוגי קשרים.

אדם אחד לא יכול למלא את כולם.

המצב האידאלי הוא שלאדם יש גם בן זוג, גם הורים ואחים ומשפחה, וגם חברים טובים.

"בגן עדן מקדם" מדבר על זה הצורך שאהבה וקשר עם המין השני מתמקד בבנ"א אחד וכאילו אין עוד גרבים בעולם חוץ מבעלי.

אבל יש עוד המון חברות, ועוד משפחה אהובה. וילדים כמובן.

הצורך בקשרים אחרים לא מראה על ריחוק, אלא אדם שיש לו נפש רחבה והוא צריך כמה סוגי קשרים.

יכול להיות שיש אנשים שבאמת טוטאליים בקטע הזה וצריכים רק קשר אחד וכל אדם אחר מראה אצלם על ריחוק, אבל הרוב לא ככה.

אני מדבר על עיקרון כרגע.

המצב האידאלי הוא ב"גן עדן" -כשאין אף אחד אחר ולא צריך אף אחד אחר לא רק בצד של המין השני אלא

בכלל. שכל הצרכים הרגשיים והחברותיים שלנו יהיו עם האדם הזה. בן זוג זה לא "עוד" סוג קשר.

וזה בדיוק מה שאני יוצא נגדו. זה לא "עוד" חבר. בן זוג זה אני. זה חלק ממני ממש. את זה לא אני אמרתי.

כל צורך רגשי שאני מביא לאדם אחר הוא פספוס זוגי.

את הטיעונים שלך אפשר לכתוב גם על זוגיות מרובה "הצורך בקשרים אחרים לא מראה על ריחוק, אלא אדם

שיש לו נפש רחב וצריך כמה קשרים", למה רק בפן הזה? למה לא כמה בני זוג? למה את עוצרת פה מבחינת

הצורך בקשרים? אולי יש בעלים שאישה אחת לא מספיקה להם למלא את הצרכים הרגשיים שלהם?

ברגע שבו אני מעדיף לשתף מישהו אחר ולא אישתי זה מגיע מתוך ריחוק שקיים. ולעשות את זה רק מעמיק את

הריחוק.

זה לא אומר שאסור לפגוש חברות, לא אומר שצריך לשרוף את כל הקשרים עם כולם ולחיות על אי בודד.

הפרקטיקה היא נושא אחר. אבל העיקרון נשאר זהה.

זו נקודה פרקטית.

ברור שיש דברים שאני אעשה לבד. ברור שיש דברים שעדיף גם שאעשה לבד.

לא אמרתי שלא. אישתי לא צריכה לסבול מזה.

מה שאמרתי הוא שכשאני צריך לבחור בין זמן עם אישתי, לבין זמן במשהו אחר- 

להעדיף את המשהו האחר זה להגיד שאישתי פחות חשובה.

אני אמצא זמן לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. אבל לא על חשבון הזמן עם אישתי.

אז אין שום עניין של מינון.

כשמשהו מהותי אז הוא לא קשור למינונים.

אם אני רואה בזמן שלי עם אישתי משהו מהותי, אז זה לא משנה כמה זמן, כל רגע איתי הוא חשוב.

מי שבאמת לא רואה בבני זוג מציאות של "אחד", באמת לא יסכים איתי.

וזו בדיוק הנקודה שכנגדה אני כותב כאן. 

בני זוג הם אחד לגמרי- הם נשמה אחת בשני גופים, זו המשמעות של חתונה.

יחס עמ"י וד'-

"לעשות רצונו כרצונו"-

שזה "יוצא" ככה ומסתדרים בהרמוניה

ד"א, אין שום מצווה או צורך, למשל שאחד אוהב גלידה וניל ואחד שוקו

החסכנים פה אפי' יאהבו את הרעיון..

תמיד ניתן לשמור פינה אישית

לא מבין מה ההבדל בין מריבות על אופן קיפול חולצה

לבין נסיעה ני"ד

שניהם- יש להגיע לעמק השווה

ותמיד כדאי שיהיה בכמה שפחות נפגעים - בגוף ונפש

כל אחד וכל זוג-

והשק שלו

תמיד טוב, וודאי בזוגיות, להיות קצת מתון..

אומן לא אומן, טיול נשים לא טיול נשים-

יש דברים יותר חשובים

בטח כשזה חשוב לבן זוג-

אז שהשני יבלע את הצפרדע

מקסי' "יתנקם" בו אח"כ.. ("יהיה לו ג'וקר")

אא"כ ספציפית יש מניעה מכוון אחר אובייקטיבי

כי אני לגמרי מסכים עם העני ממעש...

איך מתמודדים זוגית עם רצון של בן זוג לנסיעה כזו.

אני מדבר על עצמי מול עצמי. בכלל לא מול בן הזוג.

על מאיפה הרצון האישי שלי לעשות נסיעה בלי בן הזוג שלי.

ובטח שדרישה של צד אחד מהצד השני, היא לא שייכת.

כל מה שאני אומר, וכתבתי את זה כמה פעמים זה על האדם מול עצמו.

אם את שואלת על בעלך- הוא לא חייב לעשות מה שאת מבקשת.

את יכולה לשאול את עצמך למה את לא מקבלת אותו כמו שהוא.

דוגמא מעשית לזה שבני זוג הם אחד, בדוגמא שלך, היא שאני למרות שאני רואה ערך

בללכת עם זקן אתגלח כי אישתי רוצה. השמחה של אישתי יותר חשובה לי מאשר הערך

שאני מוצא בזקן. לא כשהיא דורשת.

דוגמא נוספת - אני מעדיף לשבת לדבר עם אישתי במקום לראות משחק של מכבי. אני לא מרגיש

שאני מוותר על לראות את המשחק. יכול להיות שאם היא הייתה עסוקה באותו זמן באיזה עניין אחר-

אז הייתי שמח לראות, אבל אני לא רוצה לראות את המשחק אם זה אומר לא להיות עם אישתי.

להגיד אי אפשר זה טענה פרקטית. למעשה- אפשר. זה לא בריא ולא נכון ולא חכם ולא צריך.

אבל אפשר.

האמירה צריך גם את הקשר...

מה זה צריך? על איזה צורך זה עונה?

הקשר עם בן\בת זוג הוא הקשר האמיתי והעמוק ביותר שקיים שהמצב האידאלי שלו הוא במצב שבו

כל הצרכים הרגשיים מתנקזים אל הקשר הזה. כרגע אני מדבר על מצב אידאלי. לא על המציאות

של כל אחד מאיתנו עכשיו ולא על השאלה הפרקטית.

יש לנו צורך נפשי בקשר של בת ואמא או בת ואבא.

ושום בעל לא יוכל למלא את הצורך הזה. אתה מוזמן  לחפש בכל העולם יתום או יתומה ולשאול אותם האם חתונה מילאה להם את החור של החוסר הזה- כולם יענו לך שלא. אני בספק אם תמצא בנ"א אחד שיענה לך שכן.

כי בן זוג הוא לא הורה.

אותו דבר גם עם קשר של חברות-

קשר של שתי נשים לא יכול להיות דומה לקשר של בני זוג.

מה לעשות והתחתנתי עם גבר ולא עם אשה (אני יודעת, אני מוזרה כזו )- אז הגבר לא יכול למלא לי את הצורך בחברה-אשה. אז ב"ה שזכיתי ויש לי חברות טובות שעוזרות לי עם הצורך הזה. 

(לדוג' בעלי יכול לדבר איתי על קשיי הריון\לידה\הנקה אבל ממקום אחר. אשה שעברה את כל זה בעצמה- מבינה אותי במקום הרבה יותר עמוק.)

מעבר לעניין הפרקטי שלרוב לבני זוג יש תחומי עניין שונים.

ובעיני אם יש זוג שכל היום רק ביחד, ואין לו שום קשר עם אפחד אחר- זה יראה לי קריפי ולא בריא בכלל.  (לא מדברת על שנתיים ראשונות, זה עדיין בגדר הסביר. מעבר לזה..)

ואם זוג היה מסתגר בתוך עצמו לגמרי ושורף את כל הגשרים עם אחרים גם לי זה היה ממש מוזר...

אבל עוד לא הגדרת את הצורך. מה זה בדיוק הצורך בהורה?

הצורך בחברה?

אישה מבינה אותך אחרת. היא לא מבינה אותך יותר עמוק מבעלך. אף אחד לא יכול להבין אותך יותר עמוק

מבעלך- פשוט כי כל שאר האנשים האחרים הם לא את ובעלך כן.

חצי משלים זה לא אומר שהוא מבין אותי הכי בעולם.

זה אומר שיש בו תכונות שגרמותלנו להסתדר טוב ביחד, שיהיה לנו כיף ביחד. שנאהב אחד את השני.

וכן, יש דברים שהוא לא יבין אותי- כי אני אשה והוא גבר או סתם כי אנחנו שונים.

והפוך- יש דברים שאני בחיים לא אבין אותו. 

וןכ, יש דברים שאשה אחרת תבין אותי יותר עמוק מבעלי. 

או דברים שאמא שלי תבין אותי יותר עמוק מבעלי.

וזה נורמאלי ותקין ונהדר.

אתה מצייר איזה אוטופיה של עולם שהוא בטוח לא מציאותי, ובעיני גם לא אוטופי כ"כ..

בני זוג הם נשמה אחת. אבל אנשים שונים. יש להם נפש שונה.

וזה מה שיפה כ"כ

בני זוג הם אחד ממש.

הם הופעה של אותה נשמה.

בם אחד לפני שהם נולדים ואחד אחרי שהם מתים, והם אחד גם בעוה"ז.

לא אני ציירתי את הציור הזה...

הנשמה היא אחת.

הנפש לא.

(מעבר לזה שיש גדולים שיחלקו עליך. אבל נצא מנק' הנחה שאתה צודק)

בסופו של דבר, היתה נסירה. הקב"ה החליט שזוג זה שני אנשים. עם נפשות נפרדות וגופים נפרדים. ושהם שונים במהותם לחלוטין. (זה היה נחמד אם זוגות היו דומים יותר- חיצונית פנימית. זה גם היהעוזר מאד בחיפוש האחד.ת אבל מה לעשות ומישהו למעלה החליט שלא..)

בואי נתחיל מהחילוק שעשית -נר"ן ח"י.

הנפש היא השתלשלות של הרוח המשתלשלת מהנשמה.

כמובן שהנפשות עצמן שונות, כי הן משלימות, זה עניין הנסירה.

הנסירה לא ביטלה את האחדותיות שבזוג, אלא איפשרה לנו לגלות את האחדותיות

הזו מתוך בחירה ולא מתוך הכרח.

נשמה זהה לא אומרת דמיון, היא אומרת השלמה- השלמה מוחלטת של כל החסרונות

והיתרונות של כל צד- בדיוק כמו לחלק דבר אחד לשני חלקים- הם יתחברות בדיוק.

במטמטיקה אפשר לראות את זה באופן יפה המשוואה הריבועית הופכת להיות מכפלה של

שני ביטויים(לדוגמה x^2 +5X +6, היא זהה לחלוטין ל(x+3)(x+2) המשוואות אמנם הביטויים שונים

לחלוטין ויותר מזה- לעולם לא יוכלו להיות זהים, אבל הם משלימים לאותה משוואה אחת.

כך גם הנפש שלנו והנשמה שמאחדת אותנו- הנםש האישית שלי יש בה את כל מה שצריך בשביל

להתאחד לגמרי עם הנפש של בת הזוג שלי.

גם מבחינה פיזית, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה רוחנית.

זה לא אומר זהות...

אני לא יודע על גדולים שיחלקו עליי בעצם העיקרון.

להגיד אנחנו שונים זה נכון, כי אנחנו לא צריכים להיות זהים, אלא משלימים,

אם היינו זהים לא יכולנו להשלים את הצרכים והשתלם מהשני.

הבחירה בלהיות רחוקים היא המשמעותית

יותר "כיף" לך זרוקה באוהל מאשר איתו- וההבדל בין איתו ל"לא איתו" לא משנה את ההנאה שלך

מהטיול...

יש משהו שהיא ממש אוהבת.. היא צריכה לוותר עליו בגללו כי לא בא לו????

אני לא חושבת..

לא אין שום זכות להגיד לה מה לעשות.

היא מול עצמה צריכה לבדוק כמה בדיוק היא אוהבת אותו.

היא צריכה לעבוד על המידות שלה. כמו כולנו כלפי עצמנו.

מידת האהבה כלפי בן זוג, היא הקישור שלהם.

עצם השאלה שהופכת להיות "לוותר בגללו"- היא כבר לא מה שאני אמרתי.

לא אמרתי לוותר בגללו. אמרתי לוותר בגלל עצמה. להגיע למידת אהבה כזו שהאהבה

שלה אליו היא כזו שבלעדיו, אין דבר כזה להנות(וכן להפך).

היא לא שם- זה מוכיח את מה שאמרתי.

כל עוד יש לה מציאות בראש שיש משהו שאפשר להעמיד(מבחינת הכיף וההנאה) מול השהות

עם בעלה, אז יש פה פגם.

מי אמר שהוא מכונה לסיפוק החיים הטובים?

את אולי לא רוצה אבל אתם אחד. זה מה שעשיתם בחתונה.

כל קשר הוא תלות מסויימת וקשר זוגי הוא ה"תלות" המוחלטת.

את עולם ומלואו- אבל רק חצי עולם. כך גם הוא, אחרי שהתחתנתם אתם

ביחד עולם ומלואו.

לא אמרתי לתלות בו את ההנאות והסיפוקים. הוא לא כלי.

לבין להימנע מצד עצמי.

וזה ההבדל שאני מדבר עליו.

אני לא מונע מאישתי שום קשר עם חברות, או יציאה עם המשפחה.

אני מדבר על עצמי, לא על לשחרר את בן הזוג.

אתה חווה רשימת התגובות ללא אשתך

מתפלל

גפ"ת

8 ש' עבודה

וכו וכו'

(גילוי נאות- גם אני)

אבל מצד הרצון אלא מצד ההכרח.

(אבל לאשתי נתתי, יש לה משפחה שם).

חושבת שהייתי נותנת למשך השבוע.

לשבת פחות...

כי לצאת עם חברים/ות זה שונה מטיול זוגי ויש בזה משהו מאד משחרר.

מטעמים אגואיסטים... הייתי משחררת בכיף!!!

אמנם זוגות חילונים (שנוסעים לטיולים בהודו וכו') ומשאירים את הבן/ת זוג בארץ.

בדיוק בעלי אמר על אותו זוג שהוא לא מאמין שזה בריא, ושהוא לא מתפתה שם... והיא "מחכה" לו כאן .וגגם יש את הזוגות ש(בעיקר הבעל) נוסעים באחד החגים(ראש השנה לדוג'...) שבעיני זה חג משפחתי ומאוחד ומגבש. מה עכשיו הפילוג הזה? ועוד בשביל אומן??! (נושא בפני עצמו, סוגייה... מקום עם רודפי בצע וכסף.  ויש את האלה שפשוט רוצים "להשתחרר" ולטוס לבד.
(חייבת לומר שבעלי הציע לי בעצמו בתקופה שאחרי הלידה שהשתגעתי, למרות שהוא ממש ממש לא בעד, רק הראה כמה הוא רוצה שיהיה לי טוב)

אבל - ממש לא אידאלי.

תלוי - אולי עם משפחה, עם חבר'ה והכל? למה זה טוב? במיוחד צעירים

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע