כל זמן שזה כולל יציאה להנאה והשארת האשה או הגבר בבית.

כל אחד והשיקולים שלו.

אולי לאומן (או כל אחד לרבו רק שזו הדוגמא שיחסית יותר נפוצה)היא תשתכנע יותר, אבל בשורה  התחתונה זה אותו מצב

מבחינתך זה אותו דבר.. מבחינתי יש הבדל. וזה בסדר
בכל מקרה אשמח לשמוע את דעתך למה כן ולמה לא

לגבי הרגשת האשה שכך או כך נשארת לבד.

משוכנעת שהנסיעה הזו תועיל לבעלה אבל הקושי נשאר ולפעמים אולי עולים קצת הרהורי כפירה שהוא גם נהנה (בנוסף לזה שהוא נסע לברכה) ואני תקועה כאן.

וכן להפך.

הההרגשה היא אותה הרגשה למרות שה'תירוץ' של הנסיעה משתנה.

השאלה היא ההתמקדות ב'תירוץ' או בהרגשה?

שנוסעים לרבי ההרגשה אחרת לגמרי

ובכל מקרה גם שנוסעים עם חברים סתם להנות (לא למטרות ספציפיות כעסקים וכו') עדיין  אין את אותה מנוחת הנפש והנאה שנוסעים באופן זוגי/משפחתי 

אבל, בעז"ה כשיהיו ילדים כבר פחות אשחרר ניראלי, בטוח פחות בקלות. וגם ממש לא בחגים (כמו אומן בר"ה) או שבתות.

אמרתי לבעלי שאם הוא לא הולך השנה.. כנראה שלא ילך לעולם..

אין סיכוי שאני נותנת לו בחג כשיש ילדים גם אם הילד בין יום
סתם ביום רגיל שילך בכיף

ויסע לאומן..

וסתם אם הוא חוזר מאוחר קשה לי להרדם ואם אני נרדמת מתעוררת אחרי 3 דקות ..

מרגישה מוזרה חח

אם זה לא בזמן שאני צריכה אותו (סביב לידה\חגים\תקופות עומס) אז למה לא? שיסע, יהנה..

באמת לפני שהיו ילדים זה היה יותר קל- נניח היתה פעם שנסע לישיבה שלו ליומיים, או שאני נסעתי לקורס שכלל לינה לשבוע.

וגם עכשיו- יו"כ אנחנו כמעט תמיד מתפצלים (כי אני נוסעת להורים שלי ששם יש לי עזרה עם הילדים והוא נוסע להתפלל איפה שיהיה לו טוב..)

וכמובן בל נשכח את הקייטנה הגדולה- הקרויה "מילואים" בפי העם.. משהו שהגברים המציאו כדי לצאת לבלות בלי דאגות על הראש בזמן שהאשה בטוחה שהוא מציל את המדינה

גילוי נאות- אישתי עשתה משהו דומה, וכן השתדלתי לתת לה הרגשה טובה עם זה,

ואני אומר את זה כדי לאזן את חריפות הדברים שאני אכתוב בהמשך, אני מתכוון לגעת

רק בעיקרון המהותי(איך אני רואה וחושב שנכון וצריך להיות עם האדם מול עצמו), לא מדבר

על איך החלק הפרקטי שהוא תלוי בהרבה משתנים.

במחילה מראש על חריפות הדברים...

במחילה מכבודם של כל הכותבים כאן- השתגעתם?

באיזה עולם אנחנו חיים שזה לגיטימי בעיני אנשים לא לאהוב את בן הזוג שלהם?

להעדיף אחרים על פני בן\בת הזוג שלהם? להעדיף חופש\חוויות עם אנשים אחרים על פניו\ה?

האמירה הקטנה הזו של "אין לי בעיה שבעלי\אישתי לא יהיה\תהיה איתי כמה ימים" היא אמירה

שאומרת שת'כלס- הוא\היא לא באמת אהובים עליי. לא באמת חשובים לי...

איש ואישה שהתחתנו עם אחד. הייתם נותנים ליד שלכם ליסוע לצפון לשלושה ימים? לריאה הימנית?
איש ואישה שאוהבים זה את זה זה לא שיקולים של כיף, "עכשיו כיף לי יותר עם חברה, עכשיו כיף לי יותר

עם בעלי"(וכן להפך)- אם זה ככה, אז זו לא אהבה אמיתית אל פשוט "כיף" מסויים. אנשים אולי משקיעים

ב"כיף" שלהם הרבה- אבל זה נשאר על סולם הערכים של "כיף"...

בשבע ברכות אנחנו מברכים זוג שהקב"ה ישמח אותם כ"רעים האהובים בגן עדן מקדם"- אני בטוח לא צריך

להסביר לכם, אבל הברכה הזו למעשה אומרת שבעז"ה הם יזכו להיות כמו אדם וחווה בגן עדן שלא היה

שם אף אחד אחר איתם, וזה כל מה שהיו צריכים. הברכה הזו אומרת שזוג צריך וראוי לא להזדקק לשום דבר,

חיצוני. זה האידאל. כשאני עם אישתי\בעלי- אני בגן עדן. כשאני לא- אז אני פחות בגן עדן. מי רוצה להיות בפחות

גן עדן מבחירה?

יש אולי כמה שיקולים שאנשים עושים מתוך חוסר ברירה- אני יוצא מהבית ללימודים\עבודה, כי אני חייב. באמת

שראוי שאיש או אישה יעריכו וישמחו ויקחו ברצינות את הזמן עם בן\בת הזוג(והילדים אח"כ).

אבל אם לא חייבים? סתם בשביל "כיף"? איך יכול להיות לך כיף בלי בן\בת הזוג שלך?

אז כנראה שזה לא מספיק חשוב...

הרמב"ם לומד את אהבת ה' מאהבת בעל לאישתו!! לשון הרמב"ם שאהבת ה' צריכה להיות כאהבת אישה,

ששוגה בה תמיד... אם אדם כל זמן שהוא לא עם אישתו חושב עליה, אז איך הוא ירצה להיות רחוק ממנה? ועוד

לתקופה ארוכה?

מכירים את הפסוק על אברהם ש"בא בימים"? שהמדרש אומר שהביא ימיו איתו, כביכול הוא הביא יומן שבו כל יום

היה מסומן שהיום הזה היה מחובר לה'! זו מדרגה עצומה- אבל זו מדרגה של אהבה. גם הזוגיות שלנו- מי שנוסע

ככה יכול לשכוח מהימים הללו... הוא יכול לכתוב בין תאריך X לY לא הייתי נשוי לאישתי. הייתם מוכנים להתגרש

לשלושה ימים הללו? אז מה אם הייתם חוזרים אח"כ ומתחתנים? לא רוצים להתגרש בלי קשר- אז למה להתגרש

רגשית? אברהם מלמד אותנו שאם משהו חשוב לי אז כל יום, כל רגע איתו חשוב לי, אז עם בן\בת הזוג שלי לא?!?

אז נכון שזה לא בא ביום אחד, אבל לתת לגיטמציה לזה שזה לא ככה? להפוך את זה למשהו בסדר?

נכון שלא תמיד מרגישים ככה, אבל צריך לעשות את המעשה הנכון גם אם לא מבינים\מרגישים אותו תמיד.

אם היו אומרים לכם שאלו הרגעים האחרונים של בן\בת הזוג שלכם הייתם טסים? הייתם נמצאים רחוק?

כל רגע הוא בעל חשיבות מיוחדת, כל רגע הוא עולם שלם שלכם עם בן\בת הזוג, כל רגע שבו לא הייתם איתו-

הוא באיזשהו מקום היה לא בעולם שלכם(קשה להגיד, אבל, מת בעולם שלכם).

סליחה על האריכות והחריפות...

שוב- בעניין הקיום של הדברים יש יותר דברים לדון בהם, כמובן שאנשים לא הופכים לתאומים סיאמיים, ומותר

להיפגש עם חברים ולא לשבת כל היום ביחד ולעשות כלום. ברור שאדם חייב ללכת למילואים, וחלק לטיסות מטעם

העבודה(למרות שיש מה לעשות עם זה)...

יש גם מצבים שבהם המצב באמת בעייתי וחסרה האהבה שצריכה להיות והנזק בזה שצד אחד ימנע מהצד השני

גדול יותר מאשר הנסיעה וזה כן יעשה.

אבל כל אדם מול עצמו? בעיני זה מזעזע...

וגם כתבתי את זה...

הדברים נאמרים לאדם מול עצמו(ולנו כחברה שמגדירה לגיטימציה) ולא מול הצד השני.

אני לא יודעת כמה זמן אתה נשוי אבל הגישה שלך לנישואין ממש חונקת.

כשבעלי לא ישן בבית הוא לא רחוק מנפשי ונשמתי הוא פיזית רחוק אבל שום מרחק שבעולם לא אמור להפריד אהבה חזקה.

ועד רבא בעיניי לאהוב זה לדעת לפרגן לבן הזוג זמן איכות בנפרד אם הוא זקוק לכך.

כתבת לא נגמרו החיים יש חברים וכו'....

ונכון שם אין התמודדות של פירגון גם ככה כל אחד עסוק ובדרך כלל נפגשים בזמן פנוי.

(אם  זה קשה אז זו כבר התנהגות רכושנית כלפי בן הזוג וזה דורש ברור פנימי)

גדולי ישראל עזבו את נשותיהן לימים רבים להפיץ תורה ולגייס תרומות וכו'...

אז מה הם לא אהבו את נשותיהם???

לא הם היו זקוקים למיצוי עצמי של עשייה דווקא מחוץ לבית.

אישה שמפרגנת לבעלה כל היום להסתובב בסמינרים בארץ ובעולם לא אוהבת את בעלה- לא היא פשוט כל כך אוהבת אותו והיא מפרגנת לו להינות גם בלעדיה.

מאחלת למי שמעוניין בהרבה טיולים זוגיים מעצימים ונפלאים ובני זוג שיפרגנו גם טיול בנפרד אם יתחשק.

אבל אני לא יודע כמה זמן את, אבל הגישה שלי היא לא על הצד השני, אלא עליי ולאן אני רוצה להגיע.

כשאדם בוחר לא להיות קרוב הוא בוחר להיות רחוק. אהבה חזקה לא נשברת בגלל מרחק, אבל כן

נשברת בגלל שהיא חלשה. אדם אוהב- רוצה להיות קרוב, ומעדיף להיות קרוב מאשר להיות רחוק.

ברור שצריך לדעת לפרגן לשני זמן אישי וזה נצרך וגם כשנמצאים ביחד לא צריך לחנוק אחד את השני,

אבל הצורך הזה בזמן אישי מגיע מחיסרון בחיבור בין בני הזוג.

גדולי ישראל עזבו את נשותיהם לא מתוך רצון, לא בשמחה- אלא מתוך עול שהם נשאו על כתפיהם,

הם לא חיפשו מיצוי עצמי, ככל הנראה הם לא הכירו את המושג שאת מדברת עליו.

אתה כותב שאדם שבוחר לא להיות קרוב בוחר להיות רחוק.

לא מסכימה.

זוגיות לא צריכה להיות חונקת.

יש גם מרחב אישי בזוגיות.

ויש דברים שכן- אני אעדיף לעשות עם חברה ולא עם הבעל.

או עם אמא ולא עם הבעל.

או עם אחיות ולא עם הבעל.

כי בעל הוא לא חברה- הוא חבר. וזה שונה. חברה זה קשר אחר ושונה ואני זקוקה גם לו.

קשר עם אמא ואבא הוא שונה- וגם לו אני זקוקה.

וקשר עם אחות הוא שונה- וגם לו אני זקוקה.

בני זוג אינם תחליף לכל הקשרים בעולם. 

ולפעמים אני צריכה דווקא את היציאה עם החברה.

מעבר לזה- לפעמים אחד מבני הזוג צריך חופשה, והשני לא יכול באותו זמן. אז הראשון לא צריך להיות כבול למה שהשני יכול. הוא יכול ללכת לבד.

סתם דוג' שעלתה לי- שקניתי שובר למסעדה, ובעלי לא היה בקטע, אז הרמתי טלפון לאמא- ויצאנו ביחד לבלות.

אז נכון שהכי כדאי שאם כבר חופשה- אז זוגית\משפחתית.

אבל לא בכל מחיר. ולא באופן מוחלט וגורף.

ובטח שזה לא מראה על חוסר באהבה.

לאהבה יש הרבה צורות. ולפעמים ריחוק דווקא מחזק אותה.

בני זוג הם לא תחליף. המצב האידאלי הוא שהצורך באחרים לא יהיה קיים, הצורך הזה קיים רק בגלל

הריחוק בין בני הזוג.

כל עוד הריחוק הזה קיים, באמת אי אפשר לחיות ככה.

אבל המצב האידאלי הוא כ"רעים האהובים בגן עדן מקדם". זו לא המצאה שלי.

כמובן ששוב, אף אחד לא מדבר על לא ללכת לקניות עם חברה או על לשבת כל היום בבית.

נכון- כשאחד מבני הזוג לא יכול(עבודה\לימודים או שאר דברים שמפריעים) אין סיבה באמת לא ללכת

עם חברה\אמא. אבל לא על זה דיברתי...

בן זוג זה סוג מסויים של חברות ושל קשר.

לאדם יש צורך בכמה סוגי קשרים.

אדם אחד לא יכול למלא את כולם.

המצב האידאלי הוא שלאדם יש גם בן זוג, גם הורים ואחים ומשפחה, וגם חברים טובים.

"בגן עדן מקדם" מדבר על זה הצורך שאהבה וקשר עם המין השני מתמקד בבנ"א אחד וכאילו אין עוד גרבים בעולם חוץ מבעלי.

אבל יש עוד המון חברות, ועוד משפחה אהובה. וילדים כמובן.

הצורך בקשרים אחרים לא מראה על ריחוק, אלא אדם שיש לו נפש רחבה והוא צריך כמה סוגי קשרים.

יכול להיות שיש אנשים שבאמת טוטאליים בקטע הזה וצריכים רק קשר אחד וכל אדם אחר מראה אצלם על ריחוק, אבל הרוב לא ככה.

אני מדבר על עיקרון כרגע.

המצב האידאלי הוא ב"גן עדן" -כשאין אף אחד אחר ולא צריך אף אחד אחר לא רק בצד של המין השני אלא

בכלל. שכל הצרכים הרגשיים והחברותיים שלנו יהיו עם האדם הזה. בן זוג זה לא "עוד" סוג קשר.

וזה בדיוק מה שאני יוצא נגדו. זה לא "עוד" חבר. בן זוג זה אני. זה חלק ממני ממש. את זה לא אני אמרתי.

כל צורך רגשי שאני מביא לאדם אחר הוא פספוס זוגי.

את הטיעונים שלך אפשר לכתוב גם על זוגיות מרובה "הצורך בקשרים אחרים לא מראה על ריחוק, אלא אדם

שיש לו נפש רחב וצריך כמה קשרים", למה רק בפן הזה? למה לא כמה בני זוג? למה את עוצרת פה מבחינת

הצורך בקשרים? אולי יש בעלים שאישה אחת לא מספיקה להם למלא את הצרכים הרגשיים שלהם?

ברגע שבו אני מעדיף לשתף מישהו אחר ולא אישתי זה מגיע מתוך ריחוק שקיים. ולעשות את זה רק מעמיק את

הריחוק.

זה לא אומר שאסור לפגוש חברות, לא אומר שצריך לשרוף את כל הקשרים עם כולם ולחיות על אי בודד.

הפרקטיקה היא נושא אחר. אבל העיקרון נשאר זהה.

זו נקודה פרקטית.

ברור שיש דברים שאני אעשה לבד. ברור שיש דברים שעדיף גם שאעשה לבד.

לא אמרתי שלא. אישתי לא צריכה לסבול מזה.

מה שאמרתי הוא שכשאני צריך לבחור בין זמן עם אישתי, לבין זמן במשהו אחר- 

להעדיף את המשהו האחר זה להגיד שאישתי פחות חשובה.

אני אמצא זמן לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. אבל לא על חשבון הזמן עם אישתי.

אז אין שום עניין של מינון.

כשמשהו מהותי אז הוא לא קשור למינונים.

אם אני רואה בזמן שלי עם אישתי משהו מהותי, אז זה לא משנה כמה זמן, כל רגע איתי הוא חשוב.

מי שבאמת לא רואה בבני זוג מציאות של "אחד", באמת לא יסכים איתי.

וזו בדיוק הנקודה שכנגדה אני כותב כאן. 

בני זוג הם אחד לגמרי- הם נשמה אחת בשני גופים, זו המשמעות של חתונה.

יחס עמ"י וד'-

"לעשות רצונו כרצונו"-

שזה "יוצא" ככה ומסתדרים בהרמוניה

ד"א, אין שום מצווה או צורך, למשל שאחד אוהב גלידה וניל ואחד שוקו

החסכנים פה אפי' יאהבו את הרעיון..

תמיד ניתן לשמור פינה אישית

לא מבין מה ההבדל בין מריבות על אופן קיפול חולצה

לבין נסיעה ני"ד

שניהם- יש להגיע לעמק השווה

ותמיד כדאי שיהיה בכמה שפחות נפגעים - בגוף ונפש

כל אחד וכל זוג-

והשק שלו

תמיד טוב, וודאי בזוגיות, להיות קצת מתון..

אומן לא אומן, טיול נשים לא טיול נשים-

יש דברים יותר חשובים

בטח כשזה חשוב לבן זוג-

אז שהשני יבלע את הצפרדע

מקסי' "יתנקם" בו אח"כ.. ("יהיה לו ג'וקר")

אא"כ ספציפית יש מניעה מכוון אחר אובייקטיבי

כי אני לגמרי מסכים עם העני ממעש...

איך מתמודדים זוגית עם רצון של בן זוג לנסיעה כזו.

אני מדבר על עצמי מול עצמי. בכלל לא מול בן הזוג.

על מאיפה הרצון האישי שלי לעשות נסיעה בלי בן הזוג שלי.

ובטח שדרישה של צד אחד מהצד השני, היא לא שייכת.

כל מה שאני אומר, וכתבתי את זה כמה פעמים זה על האדם מול עצמו.

אם את שואלת על בעלך- הוא לא חייב לעשות מה שאת מבקשת.

את יכולה לשאול את עצמך למה את לא מקבלת אותו כמו שהוא.

דוגמא מעשית לזה שבני זוג הם אחד, בדוגמא שלך, היא שאני למרות שאני רואה ערך

בללכת עם זקן אתגלח כי אישתי רוצה. השמחה של אישתי יותר חשובה לי מאשר הערך

שאני מוצא בזקן. לא כשהיא דורשת.

דוגמא נוספת - אני מעדיף לשבת לדבר עם אישתי במקום לראות משחק של מכבי. אני לא מרגיש

שאני מוותר על לראות את המשחק. יכול להיות שאם היא הייתה עסוקה באותו זמן באיזה עניין אחר-

אז הייתי שמח לראות, אבל אני לא רוצה לראות את המשחק אם זה אומר לא להיות עם אישתי.

להגיד אי אפשר זה טענה פרקטית. למעשה- אפשר. זה לא בריא ולא נכון ולא חכם ולא צריך.

אבל אפשר.

האמירה צריך גם את הקשר...

מה זה צריך? על איזה צורך זה עונה?

הקשר עם בן\בת זוג הוא הקשר האמיתי והעמוק ביותר שקיים שהמצב האידאלי שלו הוא במצב שבו

כל הצרכים הרגשיים מתנקזים אל הקשר הזה. כרגע אני מדבר על מצב אידאלי. לא על המציאות

של כל אחד מאיתנו עכשיו ולא על השאלה הפרקטית.

יש לנו צורך נפשי בקשר של בת ואמא או בת ואבא.

ושום בעל לא יוכל למלא את הצורך הזה. אתה מוזמן  לחפש בכל העולם יתום או יתומה ולשאול אותם האם חתונה מילאה להם את החור של החוסר הזה- כולם יענו לך שלא. אני בספק אם תמצא בנ"א אחד שיענה לך שכן.

כי בן זוג הוא לא הורה.

אותו דבר גם עם קשר של חברות-

קשר של שתי נשים לא יכול להיות דומה לקשר של בני זוג.

מה לעשות והתחתנתי עם גבר ולא עם אשה (אני יודעת, אני מוזרה כזו )- אז הגבר לא יכול למלא לי את הצורך בחברה-אשה. אז ב"ה שזכיתי ויש לי חברות טובות שעוזרות לי עם הצורך הזה. 

(לדוג' בעלי יכול לדבר איתי על קשיי הריון\לידה\הנקה אבל ממקום אחר. אשה שעברה את כל זה בעצמה- מבינה אותי במקום הרבה יותר עמוק.)

מעבר לעניין הפרקטי שלרוב לבני זוג יש תחומי עניין שונים.

ובעיני אם יש זוג שכל היום רק ביחד, ואין לו שום קשר עם אפחד אחר- זה יראה לי קריפי ולא בריא בכלל.  (לא מדברת על שנתיים ראשונות, זה עדיין בגדר הסביר. מעבר לזה..)

ואם זוג היה מסתגר בתוך עצמו לגמרי ושורף את כל הגשרים עם אחרים גם לי זה היה ממש מוזר...

אבל עוד לא הגדרת את הצורך. מה זה בדיוק הצורך בהורה?

הצורך בחברה?

אישה מבינה אותך אחרת. היא לא מבינה אותך יותר עמוק מבעלך. אף אחד לא יכול להבין אותך יותר עמוק

מבעלך- פשוט כי כל שאר האנשים האחרים הם לא את ובעלך כן.

חצי משלים זה לא אומר שהוא מבין אותי הכי בעולם.

זה אומר שיש בו תכונות שגרמותלנו להסתדר טוב ביחד, שיהיה לנו כיף ביחד. שנאהב אחד את השני.

וכן, יש דברים שהוא לא יבין אותי- כי אני אשה והוא גבר או סתם כי אנחנו שונים.

והפוך- יש דברים שאני בחיים לא אבין אותו. 

וןכ, יש דברים שאשה אחרת תבין אותי יותר עמוק מבעלי. 

או דברים שאמא שלי תבין אותי יותר עמוק מבעלי.

וזה נורמאלי ותקין ונהדר.

אתה מצייר איזה אוטופיה של עולם שהוא בטוח לא מציאותי, ובעיני גם לא אוטופי כ"כ..

בני זוג הם נשמה אחת. אבל אנשים שונים. יש להם נפש שונה.

וזה מה שיפה כ"כ

בני זוג הם אחד ממש.

הם הופעה של אותה נשמה.

בם אחד לפני שהם נולדים ואחד אחרי שהם מתים, והם אחד גם בעוה"ז.

לא אני ציירתי את הציור הזה...

הנשמה היא אחת.

הנפש לא.

(מעבר לזה שיש גדולים שיחלקו עליך. אבל נצא מנק' הנחה שאתה צודק)

בסופו של דבר, היתה נסירה. הקב"ה החליט שזוג זה שני אנשים. עם נפשות נפרדות וגופים נפרדים. ושהם שונים במהותם לחלוטין. (זה היה נחמד אם זוגות היו דומים יותר- חיצונית פנימית. זה גם היהעוזר מאד בחיפוש האחד.ת אבל מה לעשות ומישהו למעלה החליט שלא..)

בואי נתחיל מהחילוק שעשית -נר"ן ח"י.

הנפש היא השתלשלות של הרוח המשתלשלת מהנשמה.

כמובן שהנפשות עצמן שונות, כי הן משלימות, זה עניין הנסירה.

הנסירה לא ביטלה את האחדותיות שבזוג, אלא איפשרה לנו לגלות את האחדותיות

הזו מתוך בחירה ולא מתוך הכרח.

נשמה זהה לא אומרת דמיון, היא אומרת השלמה- השלמה מוחלטת של כל החסרונות

והיתרונות של כל צד- בדיוק כמו לחלק דבר אחד לשני חלקים- הם יתחברות בדיוק.

במטמטיקה אפשר לראות את זה באופן יפה המשוואה הריבועית הופכת להיות מכפלה של

שני ביטויים(לדוגמה x^2 +5X +6, היא זהה לחלוטין ל(x+3)(x+2) המשוואות אמנם הביטויים שונים

לחלוטין ויותר מזה- לעולם לא יוכלו להיות זהים, אבל הם משלימים לאותה משוואה אחת.

כך גם הנפש שלנו והנשמה שמאחדת אותנו- הנםש האישית שלי יש בה את כל מה שצריך בשביל

להתאחד לגמרי עם הנפש של בת הזוג שלי.

גם מבחינה פיזית, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה רוחנית.

זה לא אומר זהות...

אני לא יודע על גדולים שיחלקו עליי בעצם העיקרון.

להגיד אנחנו שונים זה נכון, כי אנחנו לא צריכים להיות זהים, אלא משלימים,

אם היינו זהים לא יכולנו להשלים את הצרכים והשתלם מהשני.

הבחירה בלהיות רחוקים היא המשמעותית

יותר "כיף" לך זרוקה באוהל מאשר איתו- וההבדל בין איתו ל"לא איתו" לא משנה את ההנאה שלך

מהטיול...

יש משהו שהיא ממש אוהבת.. היא צריכה לוותר עליו בגללו כי לא בא לו????

אני לא חושבת..

לא אין שום זכות להגיד לה מה לעשות.

היא מול עצמה צריכה לבדוק כמה בדיוק היא אוהבת אותו.

היא צריכה לעבוד על המידות שלה. כמו כולנו כלפי עצמנו.

מידת האהבה כלפי בן זוג, היא הקישור שלהם.

עצם השאלה שהופכת להיות "לוותר בגללו"- היא כבר לא מה שאני אמרתי.

לא אמרתי לוותר בגללו. אמרתי לוותר בגלל עצמה. להגיע למידת אהבה כזו שהאהבה

שלה אליו היא כזו שבלעדיו, אין דבר כזה להנות(וכן להפך).

היא לא שם- זה מוכיח את מה שאמרתי.

כל עוד יש לה מציאות בראש שיש משהו שאפשר להעמיד(מבחינת הכיף וההנאה) מול השהות

עם בעלה, אז יש פה פגם.

מי אמר שהוא מכונה לסיפוק החיים הטובים?

את אולי לא רוצה אבל אתם אחד. זה מה שעשיתם בחתונה.

כל קשר הוא תלות מסויימת וקשר זוגי הוא ה"תלות" המוחלטת.

את עולם ומלואו- אבל רק חצי עולם. כך גם הוא, אחרי שהתחתנתם אתם

ביחד עולם ומלואו.

לא אמרתי לתלות בו את ההנאות והסיפוקים. הוא לא כלי.

לבין להימנע מצד עצמי.

וזה ההבדל שאני מדבר עליו.

אני לא מונע מאישתי שום קשר עם חברות, או יציאה עם המשפחה.

אני מדבר על עצמי, לא על לשחרר את בן הזוג.

אתה חווה רשימת התגובות ללא אשתך

מתפלל

גפ"ת

8 ש' עבודה

וכו וכו'

(גילוי נאות- גם אני)

אבל מצד הרצון אלא מצד ההכרח.

(אבל לאשתי נתתי, יש לה משפחה שם).

חושבת שהייתי נותנת למשך השבוע.

לשבת פחות...

כי לצאת עם חברים/ות זה שונה מטיול זוגי ויש בזה משהו מאד משחרר.

מטעמים אגואיסטים... הייתי משחררת בכיף!!!

אמנם זוגות חילונים (שנוסעים לטיולים בהודו וכו') ומשאירים את הבן/ת זוג בארץ.

בדיוק בעלי אמר על אותו זוג שהוא לא מאמין שזה בריא, ושהוא לא מתפתה שם... והיא "מחכה" לו כאן .וגגם יש את הזוגות ש(בעיקר הבעל) נוסעים באחד החגים(ראש השנה לדוג'...) שבעיני זה חג משפחתי ומאוחד ומגבש. מה עכשיו הפילוג הזה? ועוד בשביל אומן??! (נושא בפני עצמו, סוגייה... מקום עם רודפי בצע וכסף.  ויש את האלה שפשוט רוצים "להשתחרר" ולטוס לבד.
(חייבת לומר שבעלי הציע לי בעצמו בתקופה שאחרי הלידה שהשתגעתי, למרות שהוא ממש ממש לא בעד, רק הראה כמה הוא רוצה שיהיה לי טוב)

אבל - ממש לא אידאלי.

תלוי - אולי עם משפחה, עם חבר'ה והכל? למה זה טוב? במיוחד צעירים

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.