כל זמן שזה כולל יציאה להנאה והשארת האשה או הגבר בבית.

כל אחד והשיקולים שלו.

אולי לאומן (או כל אחד לרבו רק שזו הדוגמא שיחסית יותר נפוצה)היא תשתכנע יותר, אבל בשורה  התחתונה זה אותו מצב

מבחינתך זה אותו דבר.. מבחינתי יש הבדל. וזה בסדר
בכל מקרה אשמח לשמוע את דעתך למה כן ולמה לא

לגבי הרגשת האשה שכך או כך נשארת לבד.

משוכנעת שהנסיעה הזו תועיל לבעלה אבל הקושי נשאר ולפעמים אולי עולים קצת הרהורי כפירה שהוא גם נהנה (בנוסף לזה שהוא נסע לברכה) ואני תקועה כאן.

וכן להפך.

הההרגשה היא אותה הרגשה למרות שה'תירוץ' של הנסיעה משתנה.

השאלה היא ההתמקדות ב'תירוץ' או בהרגשה?

שנוסעים לרבי ההרגשה אחרת לגמרי

ובכל מקרה גם שנוסעים עם חברים סתם להנות (לא למטרות ספציפיות כעסקים וכו') עדיין  אין את אותה מנוחת הנפש והנאה שנוסעים באופן זוגי/משפחתי 

אבל, בעז"ה כשיהיו ילדים כבר פחות אשחרר ניראלי, בטוח פחות בקלות. וגם ממש לא בחגים (כמו אומן בר"ה) או שבתות.

אמרתי לבעלי שאם הוא לא הולך השנה.. כנראה שלא ילך לעולם..

אין סיכוי שאני נותנת לו בחג כשיש ילדים גם אם הילד בין יום
סתם ביום רגיל שילך בכיף

ויסע לאומן..

וסתם אם הוא חוזר מאוחר קשה לי להרדם ואם אני נרדמת מתעוררת אחרי 3 דקות ..

מרגישה מוזרה חח

אם זה לא בזמן שאני צריכה אותו (סביב לידה\חגים\תקופות עומס) אז למה לא? שיסע, יהנה..

באמת לפני שהיו ילדים זה היה יותר קל- נניח היתה פעם שנסע לישיבה שלו ליומיים, או שאני נסעתי לקורס שכלל לינה לשבוע.

וגם עכשיו- יו"כ אנחנו כמעט תמיד מתפצלים (כי אני נוסעת להורים שלי ששם יש לי עזרה עם הילדים והוא נוסע להתפלל איפה שיהיה לו טוב..)

וכמובן בל נשכח את הקייטנה הגדולה- הקרויה "מילואים" בפי העם.. משהו שהגברים המציאו כדי לצאת לבלות בלי דאגות על הראש בזמן שהאשה בטוחה שהוא מציל את המדינה

גילוי נאות- אישתי עשתה משהו דומה, וכן השתדלתי לתת לה הרגשה טובה עם זה,

ואני אומר את זה כדי לאזן את חריפות הדברים שאני אכתוב בהמשך, אני מתכוון לגעת

רק בעיקרון המהותי(איך אני רואה וחושב שנכון וצריך להיות עם האדם מול עצמו), לא מדבר

על איך החלק הפרקטי שהוא תלוי בהרבה משתנים.

במחילה מראש על חריפות הדברים...

במחילה מכבודם של כל הכותבים כאן- השתגעתם?

באיזה עולם אנחנו חיים שזה לגיטימי בעיני אנשים לא לאהוב את בן הזוג שלהם?

להעדיף אחרים על פני בן\בת הזוג שלהם? להעדיף חופש\חוויות עם אנשים אחרים על פניו\ה?

האמירה הקטנה הזו של "אין לי בעיה שבעלי\אישתי לא יהיה\תהיה איתי כמה ימים" היא אמירה

שאומרת שת'כלס- הוא\היא לא באמת אהובים עליי. לא באמת חשובים לי...

איש ואישה שהתחתנו עם אחד. הייתם נותנים ליד שלכם ליסוע לצפון לשלושה ימים? לריאה הימנית?
איש ואישה שאוהבים זה את זה זה לא שיקולים של כיף, "עכשיו כיף לי יותר עם חברה, עכשיו כיף לי יותר

עם בעלי"(וכן להפך)- אם זה ככה, אז זו לא אהבה אמיתית אל פשוט "כיף" מסויים. אנשים אולי משקיעים

ב"כיף" שלהם הרבה- אבל זה נשאר על סולם הערכים של "כיף"...

בשבע ברכות אנחנו מברכים זוג שהקב"ה ישמח אותם כ"רעים האהובים בגן עדן מקדם"- אני בטוח לא צריך

להסביר לכם, אבל הברכה הזו למעשה אומרת שבעז"ה הם יזכו להיות כמו אדם וחווה בגן עדן שלא היה

שם אף אחד אחר איתם, וזה כל מה שהיו צריכים. הברכה הזו אומרת שזוג צריך וראוי לא להזדקק לשום דבר,

חיצוני. זה האידאל. כשאני עם אישתי\בעלי- אני בגן עדן. כשאני לא- אז אני פחות בגן עדן. מי רוצה להיות בפחות

גן עדן מבחירה?

יש אולי כמה שיקולים שאנשים עושים מתוך חוסר ברירה- אני יוצא מהבית ללימודים\עבודה, כי אני חייב. באמת

שראוי שאיש או אישה יעריכו וישמחו ויקחו ברצינות את הזמן עם בן\בת הזוג(והילדים אח"כ).

אבל אם לא חייבים? סתם בשביל "כיף"? איך יכול להיות לך כיף בלי בן\בת הזוג שלך?

אז כנראה שזה לא מספיק חשוב...

הרמב"ם לומד את אהבת ה' מאהבת בעל לאישתו!! לשון הרמב"ם שאהבת ה' צריכה להיות כאהבת אישה,

ששוגה בה תמיד... אם אדם כל זמן שהוא לא עם אישתו חושב עליה, אז איך הוא ירצה להיות רחוק ממנה? ועוד

לתקופה ארוכה?

מכירים את הפסוק על אברהם ש"בא בימים"? שהמדרש אומר שהביא ימיו איתו, כביכול הוא הביא יומן שבו כל יום

היה מסומן שהיום הזה היה מחובר לה'! זו מדרגה עצומה- אבל זו מדרגה של אהבה. גם הזוגיות שלנו- מי שנוסע

ככה יכול לשכוח מהימים הללו... הוא יכול לכתוב בין תאריך X לY לא הייתי נשוי לאישתי. הייתם מוכנים להתגרש

לשלושה ימים הללו? אז מה אם הייתם חוזרים אח"כ ומתחתנים? לא רוצים להתגרש בלי קשר- אז למה להתגרש

רגשית? אברהם מלמד אותנו שאם משהו חשוב לי אז כל יום, כל רגע איתו חשוב לי, אז עם בן\בת הזוג שלי לא?!?

אז נכון שזה לא בא ביום אחד, אבל לתת לגיטמציה לזה שזה לא ככה? להפוך את זה למשהו בסדר?

נכון שלא תמיד מרגישים ככה, אבל צריך לעשות את המעשה הנכון גם אם לא מבינים\מרגישים אותו תמיד.

אם היו אומרים לכם שאלו הרגעים האחרונים של בן\בת הזוג שלכם הייתם טסים? הייתם נמצאים רחוק?

כל רגע הוא בעל חשיבות מיוחדת, כל רגע הוא עולם שלם שלכם עם בן\בת הזוג, כל רגע שבו לא הייתם איתו-

הוא באיזשהו מקום היה לא בעולם שלכם(קשה להגיד, אבל, מת בעולם שלכם).

סליחה על האריכות והחריפות...

שוב- בעניין הקיום של הדברים יש יותר דברים לדון בהם, כמובן שאנשים לא הופכים לתאומים סיאמיים, ומותר

להיפגש עם חברים ולא לשבת כל היום ביחד ולעשות כלום. ברור שאדם חייב ללכת למילואים, וחלק לטיסות מטעם

העבודה(למרות שיש מה לעשות עם זה)...

יש גם מצבים שבהם המצב באמת בעייתי וחסרה האהבה שצריכה להיות והנזק בזה שצד אחד ימנע מהצד השני

גדול יותר מאשר הנסיעה וזה כן יעשה.

אבל כל אדם מול עצמו? בעיני זה מזעזע...

וגם כתבתי את זה...

הדברים נאמרים לאדם מול עצמו(ולנו כחברה שמגדירה לגיטימציה) ולא מול הצד השני.

אני לא יודעת כמה זמן אתה נשוי אבל הגישה שלך לנישואין ממש חונקת.

כשבעלי לא ישן בבית הוא לא רחוק מנפשי ונשמתי הוא פיזית רחוק אבל שום מרחק שבעולם לא אמור להפריד אהבה חזקה.

ועד רבא בעיניי לאהוב זה לדעת לפרגן לבן הזוג זמן איכות בנפרד אם הוא זקוק לכך.

כתבת לא נגמרו החיים יש חברים וכו'....

ונכון שם אין התמודדות של פירגון גם ככה כל אחד עסוק ובדרך כלל נפגשים בזמן פנוי.

(אם  זה קשה אז זו כבר התנהגות רכושנית כלפי בן הזוג וזה דורש ברור פנימי)

גדולי ישראל עזבו את נשותיהן לימים רבים להפיץ תורה ולגייס תרומות וכו'...

אז מה הם לא אהבו את נשותיהם???

לא הם היו זקוקים למיצוי עצמי של עשייה דווקא מחוץ לבית.

אישה שמפרגנת לבעלה כל היום להסתובב בסמינרים בארץ ובעולם לא אוהבת את בעלה- לא היא פשוט כל כך אוהבת אותו והיא מפרגנת לו להינות גם בלעדיה.

מאחלת למי שמעוניין בהרבה טיולים זוגיים מעצימים ונפלאים ובני זוג שיפרגנו גם טיול בנפרד אם יתחשק.

אבל אני לא יודע כמה זמן את, אבל הגישה שלי היא לא על הצד השני, אלא עליי ולאן אני רוצה להגיע.

כשאדם בוחר לא להיות קרוב הוא בוחר להיות רחוק. אהבה חזקה לא נשברת בגלל מרחק, אבל כן

נשברת בגלל שהיא חלשה. אדם אוהב- רוצה להיות קרוב, ומעדיף להיות קרוב מאשר להיות רחוק.

ברור שצריך לדעת לפרגן לשני זמן אישי וזה נצרך וגם כשנמצאים ביחד לא צריך לחנוק אחד את השני,

אבל הצורך הזה בזמן אישי מגיע מחיסרון בחיבור בין בני הזוג.

גדולי ישראל עזבו את נשותיהם לא מתוך רצון, לא בשמחה- אלא מתוך עול שהם נשאו על כתפיהם,

הם לא חיפשו מיצוי עצמי, ככל הנראה הם לא הכירו את המושג שאת מדברת עליו.

אתה כותב שאדם שבוחר לא להיות קרוב בוחר להיות רחוק.

לא מסכימה.

זוגיות לא צריכה להיות חונקת.

יש גם מרחב אישי בזוגיות.

ויש דברים שכן- אני אעדיף לעשות עם חברה ולא עם הבעל.

או עם אמא ולא עם הבעל.

או עם אחיות ולא עם הבעל.

כי בעל הוא לא חברה- הוא חבר. וזה שונה. חברה זה קשר אחר ושונה ואני זקוקה גם לו.

קשר עם אמא ואבא הוא שונה- וגם לו אני זקוקה.

וקשר עם אחות הוא שונה- וגם לו אני זקוקה.

בני זוג אינם תחליף לכל הקשרים בעולם. 

ולפעמים אני צריכה דווקא את היציאה עם החברה.

מעבר לזה- לפעמים אחד מבני הזוג צריך חופשה, והשני לא יכול באותו זמן. אז הראשון לא צריך להיות כבול למה שהשני יכול. הוא יכול ללכת לבד.

סתם דוג' שעלתה לי- שקניתי שובר למסעדה, ובעלי לא היה בקטע, אז הרמתי טלפון לאמא- ויצאנו ביחד לבלות.

אז נכון שהכי כדאי שאם כבר חופשה- אז זוגית\משפחתית.

אבל לא בכל מחיר. ולא באופן מוחלט וגורף.

ובטח שזה לא מראה על חוסר באהבה.

לאהבה יש הרבה צורות. ולפעמים ריחוק דווקא מחזק אותה.

בני זוג הם לא תחליף. המצב האידאלי הוא שהצורך באחרים לא יהיה קיים, הצורך הזה קיים רק בגלל

הריחוק בין בני הזוג.

כל עוד הריחוק הזה קיים, באמת אי אפשר לחיות ככה.

אבל המצב האידאלי הוא כ"רעים האהובים בגן עדן מקדם". זו לא המצאה שלי.

כמובן ששוב, אף אחד לא מדבר על לא ללכת לקניות עם חברה או על לשבת כל היום בבית.

נכון- כשאחד מבני הזוג לא יכול(עבודה\לימודים או שאר דברים שמפריעים) אין סיבה באמת לא ללכת

עם חברה\אמא. אבל לא על זה דיברתי...

בן זוג זה סוג מסויים של חברות ושל קשר.

לאדם יש צורך בכמה סוגי קשרים.

אדם אחד לא יכול למלא את כולם.

המצב האידאלי הוא שלאדם יש גם בן זוג, גם הורים ואחים ומשפחה, וגם חברים טובים.

"בגן עדן מקדם" מדבר על זה הצורך שאהבה וקשר עם המין השני מתמקד בבנ"א אחד וכאילו אין עוד גרבים בעולם חוץ מבעלי.

אבל יש עוד המון חברות, ועוד משפחה אהובה. וילדים כמובן.

הצורך בקשרים אחרים לא מראה על ריחוק, אלא אדם שיש לו נפש רחבה והוא צריך כמה סוגי קשרים.

יכול להיות שיש אנשים שבאמת טוטאליים בקטע הזה וצריכים רק קשר אחד וכל אדם אחר מראה אצלם על ריחוק, אבל הרוב לא ככה.

אני מדבר על עיקרון כרגע.

המצב האידאלי הוא ב"גן עדן" -כשאין אף אחד אחר ולא צריך אף אחד אחר לא רק בצד של המין השני אלא

בכלל. שכל הצרכים הרגשיים והחברותיים שלנו יהיו עם האדם הזה. בן זוג זה לא "עוד" סוג קשר.

וזה בדיוק מה שאני יוצא נגדו. זה לא "עוד" חבר. בן זוג זה אני. זה חלק ממני ממש. את זה לא אני אמרתי.

כל צורך רגשי שאני מביא לאדם אחר הוא פספוס זוגי.

את הטיעונים שלך אפשר לכתוב גם על זוגיות מרובה "הצורך בקשרים אחרים לא מראה על ריחוק, אלא אדם

שיש לו נפש רחב וצריך כמה קשרים", למה רק בפן הזה? למה לא כמה בני זוג? למה את עוצרת פה מבחינת

הצורך בקשרים? אולי יש בעלים שאישה אחת לא מספיקה להם למלא את הצרכים הרגשיים שלהם?

ברגע שבו אני מעדיף לשתף מישהו אחר ולא אישתי זה מגיע מתוך ריחוק שקיים. ולעשות את זה רק מעמיק את

הריחוק.

זה לא אומר שאסור לפגוש חברות, לא אומר שצריך לשרוף את כל הקשרים עם כולם ולחיות על אי בודד.

הפרקטיקה היא נושא אחר. אבל העיקרון נשאר זהה.

זו נקודה פרקטית.

ברור שיש דברים שאני אעשה לבד. ברור שיש דברים שעדיף גם שאעשה לבד.

לא אמרתי שלא. אישתי לא צריכה לסבול מזה.

מה שאמרתי הוא שכשאני צריך לבחור בין זמן עם אישתי, לבין זמן במשהו אחר- 

להעדיף את המשהו האחר זה להגיד שאישתי פחות חשובה.

אני אמצא זמן לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. אבל לא על חשבון הזמן עם אישתי.

אז אין שום עניין של מינון.

כשמשהו מהותי אז הוא לא קשור למינונים.

אם אני רואה בזמן שלי עם אישתי משהו מהותי, אז זה לא משנה כמה זמן, כל רגע איתי הוא חשוב.

מי שבאמת לא רואה בבני זוג מציאות של "אחד", באמת לא יסכים איתי.

וזו בדיוק הנקודה שכנגדה אני כותב כאן. 

בני זוג הם אחד לגמרי- הם נשמה אחת בשני גופים, זו המשמעות של חתונה.

יחס עמ"י וד'-

"לעשות רצונו כרצונו"-

שזה "יוצא" ככה ומסתדרים בהרמוניה

ד"א, אין שום מצווה או צורך, למשל שאחד אוהב גלידה וניל ואחד שוקו

החסכנים פה אפי' יאהבו את הרעיון..

תמיד ניתן לשמור פינה אישית

לא מבין מה ההבדל בין מריבות על אופן קיפול חולצה

לבין נסיעה ני"ד

שניהם- יש להגיע לעמק השווה

ותמיד כדאי שיהיה בכמה שפחות נפגעים - בגוף ונפש

כל אחד וכל זוג-

והשק שלו

תמיד טוב, וודאי בזוגיות, להיות קצת מתון..

אומן לא אומן, טיול נשים לא טיול נשים-

יש דברים יותר חשובים

בטח כשזה חשוב לבן זוג-

אז שהשני יבלע את הצפרדע

מקסי' "יתנקם" בו אח"כ.. ("יהיה לו ג'וקר")

אא"כ ספציפית יש מניעה מכוון אחר אובייקטיבי

כי אני לגמרי מסכים עם העני ממעש...

איך מתמודדים זוגית עם רצון של בן זוג לנסיעה כזו.

אני מדבר על עצמי מול עצמי. בכלל לא מול בן הזוג.

על מאיפה הרצון האישי שלי לעשות נסיעה בלי בן הזוג שלי.

ובטח שדרישה של צד אחד מהצד השני, היא לא שייכת.

כל מה שאני אומר, וכתבתי את זה כמה פעמים זה על האדם מול עצמו.

אם את שואלת על בעלך- הוא לא חייב לעשות מה שאת מבקשת.

את יכולה לשאול את עצמך למה את לא מקבלת אותו כמו שהוא.

דוגמא מעשית לזה שבני זוג הם אחד, בדוגמא שלך, היא שאני למרות שאני רואה ערך

בללכת עם זקן אתגלח כי אישתי רוצה. השמחה של אישתי יותר חשובה לי מאשר הערך

שאני מוצא בזקן. לא כשהיא דורשת.

דוגמא נוספת - אני מעדיף לשבת לדבר עם אישתי במקום לראות משחק של מכבי. אני לא מרגיש

שאני מוותר על לראות את המשחק. יכול להיות שאם היא הייתה עסוקה באותו זמן באיזה עניין אחר-

אז הייתי שמח לראות, אבל אני לא רוצה לראות את המשחק אם זה אומר לא להיות עם אישתי.

להגיד אי אפשר זה טענה פרקטית. למעשה- אפשר. זה לא בריא ולא נכון ולא חכם ולא צריך.

אבל אפשר.

האמירה צריך גם את הקשר...

מה זה צריך? על איזה צורך זה עונה?

הקשר עם בן\בת זוג הוא הקשר האמיתי והעמוק ביותר שקיים שהמצב האידאלי שלו הוא במצב שבו

כל הצרכים הרגשיים מתנקזים אל הקשר הזה. כרגע אני מדבר על מצב אידאלי. לא על המציאות

של כל אחד מאיתנו עכשיו ולא על השאלה הפרקטית.

יש לנו צורך נפשי בקשר של בת ואמא או בת ואבא.

ושום בעל לא יוכל למלא את הצורך הזה. אתה מוזמן  לחפש בכל העולם יתום או יתומה ולשאול אותם האם חתונה מילאה להם את החור של החוסר הזה- כולם יענו לך שלא. אני בספק אם תמצא בנ"א אחד שיענה לך שכן.

כי בן זוג הוא לא הורה.

אותו דבר גם עם קשר של חברות-

קשר של שתי נשים לא יכול להיות דומה לקשר של בני זוג.

מה לעשות והתחתנתי עם גבר ולא עם אשה (אני יודעת, אני מוזרה כזו )- אז הגבר לא יכול למלא לי את הצורך בחברה-אשה. אז ב"ה שזכיתי ויש לי חברות טובות שעוזרות לי עם הצורך הזה. 

(לדוג' בעלי יכול לדבר איתי על קשיי הריון\לידה\הנקה אבל ממקום אחר. אשה שעברה את כל זה בעצמה- מבינה אותי במקום הרבה יותר עמוק.)

מעבר לעניין הפרקטי שלרוב לבני זוג יש תחומי עניין שונים.

ובעיני אם יש זוג שכל היום רק ביחד, ואין לו שום קשר עם אפחד אחר- זה יראה לי קריפי ולא בריא בכלל.  (לא מדברת על שנתיים ראשונות, זה עדיין בגדר הסביר. מעבר לזה..)

ואם זוג היה מסתגר בתוך עצמו לגמרי ושורף את כל הגשרים עם אחרים גם לי זה היה ממש מוזר...

אבל עוד לא הגדרת את הצורך. מה זה בדיוק הצורך בהורה?

הצורך בחברה?

אישה מבינה אותך אחרת. היא לא מבינה אותך יותר עמוק מבעלך. אף אחד לא יכול להבין אותך יותר עמוק

מבעלך- פשוט כי כל שאר האנשים האחרים הם לא את ובעלך כן.

חצי משלים זה לא אומר שהוא מבין אותי הכי בעולם.

זה אומר שיש בו תכונות שגרמותלנו להסתדר טוב ביחד, שיהיה לנו כיף ביחד. שנאהב אחד את השני.

וכן, יש דברים שהוא לא יבין אותי- כי אני אשה והוא גבר או סתם כי אנחנו שונים.

והפוך- יש דברים שאני בחיים לא אבין אותו. 

וןכ, יש דברים שאשה אחרת תבין אותי יותר עמוק מבעלי. 

או דברים שאמא שלי תבין אותי יותר עמוק מבעלי.

וזה נורמאלי ותקין ונהדר.

אתה מצייר איזה אוטופיה של עולם שהוא בטוח לא מציאותי, ובעיני גם לא אוטופי כ"כ..

בני זוג הם נשמה אחת. אבל אנשים שונים. יש להם נפש שונה.

וזה מה שיפה כ"כ

בני זוג הם אחד ממש.

הם הופעה של אותה נשמה.

בם אחד לפני שהם נולדים ואחד אחרי שהם מתים, והם אחד גם בעוה"ז.

לא אני ציירתי את הציור הזה...

הנשמה היא אחת.

הנפש לא.

(מעבר לזה שיש גדולים שיחלקו עליך. אבל נצא מנק' הנחה שאתה צודק)

בסופו של דבר, היתה נסירה. הקב"ה החליט שזוג זה שני אנשים. עם נפשות נפרדות וגופים נפרדים. ושהם שונים במהותם לחלוטין. (זה היה נחמד אם זוגות היו דומים יותר- חיצונית פנימית. זה גם היהעוזר מאד בחיפוש האחד.ת אבל מה לעשות ומישהו למעלה החליט שלא..)

בואי נתחיל מהחילוק שעשית -נר"ן ח"י.

הנפש היא השתלשלות של הרוח המשתלשלת מהנשמה.

כמובן שהנפשות עצמן שונות, כי הן משלימות, זה עניין הנסירה.

הנסירה לא ביטלה את האחדותיות שבזוג, אלא איפשרה לנו לגלות את האחדותיות

הזו מתוך בחירה ולא מתוך הכרח.

נשמה זהה לא אומרת דמיון, היא אומרת השלמה- השלמה מוחלטת של כל החסרונות

והיתרונות של כל צד- בדיוק כמו לחלק דבר אחד לשני חלקים- הם יתחברות בדיוק.

במטמטיקה אפשר לראות את זה באופן יפה המשוואה הריבועית הופכת להיות מכפלה של

שני ביטויים(לדוגמה x^2 +5X +6, היא זהה לחלוטין ל(x+3)(x+2) המשוואות אמנם הביטויים שונים

לחלוטין ויותר מזה- לעולם לא יוכלו להיות זהים, אבל הם משלימים לאותה משוואה אחת.

כך גם הנפש שלנו והנשמה שמאחדת אותנו- הנםש האישית שלי יש בה את כל מה שצריך בשביל

להתאחד לגמרי עם הנפש של בת הזוג שלי.

גם מבחינה פיזית, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה רוחנית.

זה לא אומר זהות...

אני לא יודע על גדולים שיחלקו עליי בעצם העיקרון.

להגיד אנחנו שונים זה נכון, כי אנחנו לא צריכים להיות זהים, אלא משלימים,

אם היינו זהים לא יכולנו להשלים את הצרכים והשתלם מהשני.

הבחירה בלהיות רחוקים היא המשמעותית

יותר "כיף" לך זרוקה באוהל מאשר איתו- וההבדל בין איתו ל"לא איתו" לא משנה את ההנאה שלך

מהטיול...

יש משהו שהיא ממש אוהבת.. היא צריכה לוותר עליו בגללו כי לא בא לו????

אני לא חושבת..

לא אין שום זכות להגיד לה מה לעשות.

היא מול עצמה צריכה לבדוק כמה בדיוק היא אוהבת אותו.

היא צריכה לעבוד על המידות שלה. כמו כולנו כלפי עצמנו.

מידת האהבה כלפי בן זוג, היא הקישור שלהם.

עצם השאלה שהופכת להיות "לוותר בגללו"- היא כבר לא מה שאני אמרתי.

לא אמרתי לוותר בגללו. אמרתי לוותר בגלל עצמה. להגיע למידת אהבה כזו שהאהבה

שלה אליו היא כזו שבלעדיו, אין דבר כזה להנות(וכן להפך).

היא לא שם- זה מוכיח את מה שאמרתי.

כל עוד יש לה מציאות בראש שיש משהו שאפשר להעמיד(מבחינת הכיף וההנאה) מול השהות

עם בעלה, אז יש פה פגם.

מי אמר שהוא מכונה לסיפוק החיים הטובים?

את אולי לא רוצה אבל אתם אחד. זה מה שעשיתם בחתונה.

כל קשר הוא תלות מסויימת וקשר זוגי הוא ה"תלות" המוחלטת.

את עולם ומלואו- אבל רק חצי עולם. כך גם הוא, אחרי שהתחתנתם אתם

ביחד עולם ומלואו.

לא אמרתי לתלות בו את ההנאות והסיפוקים. הוא לא כלי.

לבין להימנע מצד עצמי.

וזה ההבדל שאני מדבר עליו.

אני לא מונע מאישתי שום קשר עם חברות, או יציאה עם המשפחה.

אני מדבר על עצמי, לא על לשחרר את בן הזוג.

אתה חווה רשימת התגובות ללא אשתך

מתפלל

גפ"ת

8 ש' עבודה

וכו וכו'

(גילוי נאות- גם אני)

אבל מצד הרצון אלא מצד ההכרח.

(אבל לאשתי נתתי, יש לה משפחה שם).

חושבת שהייתי נותנת למשך השבוע.

לשבת פחות...

כי לצאת עם חברים/ות זה שונה מטיול זוגי ויש בזה משהו מאד משחרר.

מטעמים אגואיסטים... הייתי משחררת בכיף!!!

אמנם זוגות חילונים (שנוסעים לטיולים בהודו וכו') ומשאירים את הבן/ת זוג בארץ.

בדיוק בעלי אמר על אותו זוג שהוא לא מאמין שזה בריא, ושהוא לא מתפתה שם... והיא "מחכה" לו כאן .וגגם יש את הזוגות ש(בעיקר הבעל) נוסעים באחד החגים(ראש השנה לדוג'...) שבעיני זה חג משפחתי ומאוחד ומגבש. מה עכשיו הפילוג הזה? ועוד בשביל אומן??! (נושא בפני עצמו, סוגייה... מקום עם רודפי בצע וכסף.  ויש את האלה שפשוט רוצים "להשתחרר" ולטוס לבד.
(חייבת לומר שבעלי הציע לי בעצמו בתקופה שאחרי הלידה שהשתגעתי, למרות שהוא ממש ממש לא בעד, רק הראה כמה הוא רוצה שיהיה לי טוב)

אבל - ממש לא אידאלי.

תלוי - אולי עם משפחה, עם חבר'ה והכל? למה זה טוב? במיוחד צעירים

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.