בתחילה הימים עברו עלו פחות או יותר בנעימים .
חלקם יותר חלקם פחות...
לפעמים ,בימים המוצלחים פחות , הוא חלם על היום .
על הבריחה מהמשעמם למרגש ...
אבל אלו היו רק חלומות , הוא לא באמת תכנן את הרגע הזה.
והנה פתאום הרגע הזה הגיע .
הוא צריך לנשום עמוק ופשוט לקפוץ.
והלב הקטן שלו דופק כול כך מהר ץ
מה אם יטעה בדרך ,מה אם הוא לא יספיק לפרוס את כנפו מהר מספיק והאדמה תתקרב אלו במהירות .
נכון זו לא התעופה הראשונה שלו , היו לו מספיק אימונים עד עכשיו .
ובכול זאת זה שונה : בפעמים הקודמות הוא לא הרחיק לעוף , ותמיד המסלול היה מוכר , כמו גם הקן של הורו , עם ציוצי נחמה ועידוד לפי הצורך.
עכשיו הוא יוצא לדרך לבד.
כמובן תמיד היו אלו המחכים לו בקן , אלו שהיו מוכנים לעוף לקראתו אם רק יחשבו שהוא מתחיל לצנוח .
אבל הם היו רחוק , מי יודעה אם יספיקו לעזור לו בזמן?
לא , מעכשיו עלו לעמוד את כוחו לסמוך עלו.
הוא מפחד , ממש מפחד .
הוא כבר רוצה לסגת , לנטר חזרה לקן ומתחת לכנף של אמא .
לפחות לעוד יום יומיים , לפחות עד שיגדל עוד קצת ולא יישאר לו מקום.
אם כי גם עכשיו לפעמים קצת לוחץ לו .
הוא צריך לעזוב , לא לתמיד .
רק להפסקה.
ולכן למרות שהוא כבר רוצה לסגת , הוא קופץ .
העוצמה של הרוח פורעת את הנוצות שלו , קשה לו לראות , מחשבות מוזרות עוברות בראשו . הוא לא מצליח אפילו למצאו את כנפו , שלא לדבר על להשתמש בהם.
הוא כועס על משפחתו ,בעיקר על אבא אמא שתמי כול כך רצו שגם הוא יעוף , בלי ממש לומר לו כמה הם רוצים .
אבל הוא ידע , תמיד ידע .
הוא חשב על שני הציפורים שרצו כול כך ארבה גוזלים , אבל זכו רק בשתיים .
שתיים שבהם הם הגדישו את מה שהיו אמורים לתת לעוד גוזלים רבים .
כמה תקוות תלו בהם , כמה אמון .
ופתאום הוא לא כועס יותר .
הוא מרחם ...
מסכנים , מסכנים .
כול כך ארבה נתינה , וכול כך מעט למי לתת.
הוא שקוע כול כך במחשבות שאפילו אינו מבחין איך כנפו נפרסות מעצמן , איך הוא מתרחק מהאדמה .
אבל זוג ציפורים צופות בו מהקן .
והן נושמות לרווחה .
