שהתקיים לרבני קהילה ונשותיהם:
מכתב לשכנתי הצדיקה והיקרה.
שלום לך,
עם הרבה אומץ והיסוסים, הרגשתי שאני חייבת לכתוב לך,
כדי שאולי קצת תביני מה עובר עליי.
זה קשור למה שאמרת לי כשראית אותי אתמול.
אז רק שתדעי, שאתמול לא נרדמתי עד השעות הקטנות של הלילה.
למה?
כי בכיתי ובכיתי ובכיתי...
תוך כדי שבעלי מנסה להרגיע אותי,
שאלתי אותו: למה? למה דווקא אני?
אני לא מאחלת לך את תחושת התסכול שמגיעה לי כל חודש,
באותו תאריך, בשנים האחרונות.
ההבנה שעוד חודש עבר, וגם הפעם משהו לא הצליח, מוציאה אותי מדעתי.
אולי קצת אשתף אותך, במה שעובר עליי...
בשנים האחרונות עברתי טיפולים מאוד לא נעימים:
כדורים הורמונליים, בדיקות פולשניות, זריקות כואבות ועוד.
אבל האמת,
שהכאבים הפיזיים זה החלק הקטן בסיפור, החלק הכואב זה החלק הנפשי.
להגיע לפגישת מחזור מהאולפנה, וכל בנות המחזור מסתכלות לך על הבטן,
ושואלת אחת את השנייה בלי מילים: "מה קורה איתה? למה אין לה ילדים?"
זה עשה לי כ"כ קשה. אפילו להצדיק את עצמי אני לא יכולה.
את יודעת, שבזמן האחרון אני פשוט לא מסוגלת לעבור ליד גן הילדים ביישוב.
אני פשוט לא מסוגלת להסתכל בעיניים של הילדים עם חיוך מתוק כזה,
אז כל פעם שאני הולכת למכולת, אני עושה פשוט עיקוף, העיקר לא לראות ולא להצטער.
אצל ההורים של בעלי, כבר הודענו שאנחנו לא מגיעים לשבת אם גיסתי גם מגיעה.
יש לה אמנם ילדים מתוקים, אבל אני פשוט לא מסוגלת.
קשה לי לראות את גיסתי (שקטנה ממני), מנשקת בלי הרף את התינוק שלה.
קשה לי לראות כמה נחת יש לסבא וסבתא מהנכדים שלהם.
קשה לי שבעלי מסתכל עליי, ואומר לי במבט עיניים: "נו, מתי גם לנו יהיו?"..
שלא תביני לא נכון, יש לי בעל מקסים, בעלי מאוד מחזק אותי,
אנחנו נוסעים לכל טיפול יחד, והטיפולים השונים הצמיחו לנו זוגיות מדהימה.
אבל זה כל כך קשה גם לו...
בתפילות הרבות שלי, אני בסוף אומרת ל-ה', גם אם אני לא ראויה לילדים:
"עשה למען בעלי!"
הלכנו לקבל ברכות מרבנים, נסעתי להתפלל אצל קברי צדיקים,
עשיתי דיאטות שונות ולא נעימות, ובלעתי כדורים מכל הסוגים.
במכון פוע"ה כבר כולם מכירים אותנו, ויודעים מה זמן הווסת שלי.
כן, זה ממש לא נעים לספר (ובפרט לרבנים) על זמן הביוץ שלך,
והתוצאות של ההזרעה האחרונה שכשלו.
אני מרגישה שאין לחברות שלי על מה לדבר איתי.
כולן מדברות על מטרנות, עגלות, מעונות ובגדי ילדים.
אני יודעת שיש אולי צרות קשות בעולם, וידוע לי שיש גם בחורות בגילי שעדיין רווקות...
אז מה? – אבל אני רוצה ילד קטן, לחבק, לנשק ולטפל בו בכל ליבי.
להתמסר אליו, ולהיות האימא הכי טובה שאפשר.
בראש-השנה האחרון לא הלכתי לתפילה,
פשוט לא הייתי מסוגלת לראות את כל העגלות עם התינוקות בעזרת נשים.
קשה לי לראות חברה שהתחתנה אחריי והיא כבר בהריון השלישי,
את לא מבינה מה זה להתפלל שההזרעה החמישית סוף סוף תצליח.
אין לי כבר כוחות! לא כוחות פיזיים ולא כוחות נפשיים!
ואז...
את, שכנתי הצדקת, תוך כדי שאת מחזיקה תינוק בידך.
תפסת אותי באמצע השביל בדרך ואמרת לי, בלי לחשוב יותר מדי:
"את יודעת ששמעתי שהריון בא רק מתוך רוגע ושמחה! אולי תנסי להיות יותר שמחה!"
עכשיו את אולי קצת מבינה למה בכיתי לילה שלם?
נראה אותך שמחה ורגועה, כשזה המצב שלך. כשרופא אומר לך:
"תתחילו לחשוב על אימוץ ילד! זה תהליך שלוקח לפעמים 8 שנים!"
אני לא כועסת עלייך, ידוע לי שלא התכוונת לפגוע בי.
אבל, הסכינים שתקעת לי בלב, הרסו אותי.
חשוב לי שתבני, אני לא רוצה רחמים מאף אחת, ולא מבטי חמלה.
פשוט, אשמח שתתייחסי אליי כמו אל כל אחת אחרת, גם אם אין לי עדיין ילדים.
אז אולי, פעם הבאה תחשבי פעמיים,
וכך תימנעי צער מאישה שלא מפסיקה לחלום על ילד...
)
