תגידי לו

רציתי לשתף אותך בזה שהצלחתי בעבודה ואפילו החמיאו לי

אני חושבת שתשמח איתי בהצלחתי כי אנחנו בעצם שותפים להצלחה

ואני גם מעריכה כ"כ את כל מה שאתה עושה.

ואת זו שתחמיאי לו.

לפעמים אנו חושבים שאנשי מעשה ואנשי תורה לא מבינים זה את עולמו של זה...לפעמים יש הרגשה שמי עובד חווה הרבה דברים ומי שיושב ולומד מה כבר יש לו לספר..כדאי לשים לב להתעניין גם בעולמו של לומד התורה ובמה שהוא חווה במהלך היום.גם בלימוד יש הצלחה וכשלון...

גם הוא היה תלמיד לפני הישיבה אז כנראה מבין מה זה לימודים וציונים,וחוצמזה,אפשר שנושאי השיחה יהיו אקטואליה,מידות,השקפות,מקרים שקרו לנו במהלך היום עם אנשים,כמובן לא לשון הרע,למצוא את הגשר...הרי כשנפגשתם היו נושאים משותפים...

אני לא יכול לספר רוב מה שאני עושה. אנשים פשוט לא מבינים.

(טוב, אחרי 7 שנות נישואין אשתי כבר מבינה קצת יותר).

תסתכלי. יש דברים שלדעתי את כן יכולה לשתף (מסגרת, עצם העובדה שהצלחת לקדם מהלך, קושי שהתגברת עליו וכו').

פשוט צריך לדעת לספר כך שהוא יבין.  

גם כשהוא ייצא לעבוד לא בטוח שזה יהיה באותו תחום . עולם של מהנדס שונה מעולם של מחנך ולשניהם חוויות שונות מבעל מסעדה לדוגמא.  נגיד את לא חייבת לפרט - אני לא יודעת במה את עוסקת אז סתם דוגמא - שהצלחת לפתח תוכנה בשיטה ככה וככה עם טכנולוגיה ככה וככה כי מי שלא מהתחום אין לו מוסג אלא להגיד שהצלחת למצוא פתרון מוצלח בדרך לא שגרתית והשקעת בזה ועכשיו זה עובד. 

בקשר למחמאות לא יודעת. אני אישית כן שמחה כשבעלי מצליח בעבודה ומעריכים אותו ואני עקרת בית כבר הרבה שנים. והוא כן משתף אותי בלי לפרט דקויות שאני לא אבין אלא בכללי שיש נגיד פרויקט מסוים שמטרה שלו ככה וככה ואיך הולך לו 

בעלי היה בחור ישיבה

ואני למדתי בהצטינות חנ"מ

ועבדתי שנים.

הוא לא הבין כ"כ את הסיפורים מהעבודה ואת המבט שלי .(למה אני אומרת שיש בעיה לכל מיני אנשים)

ואז התחיל ללמוד תואר

וקומתו נזקפה

והקשר  השכלי שלנו התחיל להיות באותה רמה.

את חושבת מצד אחד, שאת "מבינה" את מה שהוא עובר ולכן יכול לשתף, אבל הוא לא מבין "כי לא עבד"....

ולאידך, את חושבת שאצלך יש הצלחות ומחמיאים - ואצלו לא.. 

והסוף מראה על אי הבנת ההתחלה:

את לא באמת מבינה את "עולם הלימוד" של בחור-ישיבה, גם אם יש לך "רקע כלשהו בלימוד".. 

אלא מה? הוא משתף, אינו מתייחס כאילו את "לא מבינה" - ולכן את מרגישה בנוח. אם לא היה בעל מידות טובות, היה תוך חצי רגע יכול לתת לך הרגשה שאת לא מבינה כלום....  היה מסביר בהתלהבות איזו סוגיה שלמדו, היית "מאבדת את הראש", לא מבינה מה ההתלהבות בכלל.. והיה יכול לכתוב פוסט של "אשתי לא מבינה כלום.. לא בתוכן ולא בחשיבותו, מה עושים".....

ובגלל זה, את גם חושבת שאצלו אין "הצלחות ומחמאות" - ולא מבינה שזה פשוט אחרת לגמרי. ההצלחה על כל הבנה של שורה בגמרא, על כל הפנמה של מה שלמד, על כל שכלול רוחני, היא לעילא-לעילא מהצלחות ב"ציונים" - אלא שעפ"י רוב, בגלל שאלו דברים פנימיים ואמיתיים, אין שם כ"כ ענין של "יחמיאו לי"... לא כ"כ עושים את זה, ומן הסתם הוא גם לא כ"כ זקוק לכך.

צריך לשמוח בזה. הוא חי בתרבות אמיתית. מה שהתרגלת בבית, זה בגלל "דרכו של עולם".. אנשים עושים משהו, מרגישים צורך בפידבק, מקבלים אותו מספרים... בישיבה בדרך כלל זה כלל לא כך. כי זה יותר עמוק ויותר אמיתי. ואיש גם בד"כ פחות נזקק, בכללי, לצד הזה של ה"החמאות", שלאשה לא פעם הוא כאויר לנשימה.

מה הטעות שלך?  שבמקום להבין את ההבדלים הבסיסיים, גם בין הלימוד הזה והעיסוק הזה, גם בין האיש והאשה - את כנראה בנית לעצמך תיאוריה שכאילו את קצת "מלמעלה"... הוא לומד - את חושבת שבזה את בטח מבינה..  אבל את עובדת - איך הוא יכול להבין אם "בחיים לא עבד"... האמיני לי - יכול להבין בקלות. זה הרבה יותר קל לתפוס, מלהבין משמעות של לימוד, של מי שלומד רציני (ולכן בד"כ הבעיה הפוכה: האשה משתפת, והאיש לא יכול באמת לשתף אותה בעולם הלימוד שלו..).

וכן: "לגבי ציון בקורס מסויים".. את חושבת שזה תחום שהוא "לא הגיע אליו עדיין"... אולי לא? אולי פשוט באמת "ציון", כמו אצל עוד רבים, אינו תופס אצלו מקום כ"כ עילאי. אבל בגלל שאת אשתו, והוא אוהב ומעריך אותך - אז הוא אומר כל הכבוד. אני לא בטוח שאם פעם ילמד במקום כזה, הציון יהיה ממש קריטי לגביו, חוץ מהצורך להצליח.

ההסתכלות כאילו "אלו פשוט לא תחומים שהגיע אליהם עדיין", היא מוטעית לגמרי לדעתי. מי אומר? אולי הלימוד שלו בישיבה, אחרי צבא, אלו תחומים ש"את לא הגעת" - וגם לא תגיעי... זו טעות להציב כאילו יש פה מידרג, שפשוט עוד לא טיפס אליו..   לא נכון. הוא בתחום שמתאים לו, את בתחום שמתאים לך. ואם אח"כ ילמד גם מקצוע, אז זה לא כי הוא "עולה מדרגה" אל מה שאת כעת - אלא כי הוא יהיה צריך פרקטית גם את זה. אז הוא ירד קצת מהמדרגה הנישאה והעילאית שזוכה לה כעת, כדי לקיים מה שהתחייב בכתובה, ואולי גם כדי לרכוש עוד השכלה..

וכך גם לגבי ה"מחמאות", כנ"ל.

מה שאני מתרשם - מתוך שהעלית את זה בשיתוף איתו  - זה שהצלחת כבר "לשכנע" גם אותו שכך המציאות... כנראה איש טוב ונוח..

אבל אני מציע לך, כמי שאומרת שבביתה התחנכו לענוה, לעשות ריביזיה ולהפעיל פה את החינוך החשוב הזה.

אם תכניסי לך בראש, שמה שהוא עושה הוא לא פחות במדרגה והתקדמות ממה שאת. לא תחשבי ש"עוד לא הגיע", לא תחשבי ש"אינו מבין בזה"; לא תחשבי שאדם נמדד לפי "הצלחות ותגובות", מחמאות מאחרים, במקום העבודה, אלא לפי האמת - והאמת של הצלחתו אינה פחותה משלך - ואדרבה, אי הצורך שלו ב"תגובות" הוא רק מעלה, אולי כדאי ללמוד ממנו; וגם תביני שיש הבדלים בין גברים לנשים ובין רמת-הענין שיש לאנשים בתחומים שונים ("ציונים") - 

חושבני שאם תביני ותפנימי את זה, אז לא תרגישי כל "שחצנות" מסיפורייך על הצלחותייך. אדרבה, תאזיני בעיון לדבריו, ותוכלי לראות את הצלחותיו האמיתיות, שאינן נמדדות בציונים - ואינ זקוקות ל"הסכמות" בצורת פידבקים של אחרים. ובטוחני שגם הוא שמח לשמוע מחמאות שקיבלת. אין כל סיבה שזה יגרום תחושת שחצנות. כל אחד בשלו.

ואז גם תוכלו פשוט לשתף באמת אחד את השני. את תספרי - ותאמיני לגמרי שהוא מבין מצוין על מה את מדברת. והוא יספר, כפי שהוא אכן עושה. ואם יש פרט לא מוכר למישהו מכם מעולמו שלהשני - נצלו את ההזדמנות, שצפו, זה רק מעמיק את הקשר, כשנעשה בשמחה ואמון וענוה והתעניינות. אל תתאכזבי שהוא לא תמיד שומע באותו גל שלך, שאינו מתלהב מציון כמוך, אלו הבדלים טבעיים.

אם תשתפו בלי לחשוב שמישהו לא מבין, לא הגיע, לא מקבל מחמאות.. אלא פשוט תשתפו - תראי כנראה שפשוט אין בעיה. ושטוב מאד לשתף..

תצליחו. 

ואת באמת מרגישה שמה שאת עושה זקוק יותר להערכה..

אם תאריכי אותו מכל הלב ותשמחי במה שהוא עושה,

ממילא לא תרגישי לא נעים שמחמיאים לך

לא נראה שאי פעם תהיה הזדהות מלאה בין גבר לאישה.

הרי העולמות של גבר ואישה הם כל כך שונים!

תחשבי לדוגמה שבלידה אין אף דרך שבעלך באמת ב100% ירגיש

את הכאב שלך ויהיה שותף מלא.

ובכלל בהרבה נושאים אני בתור נשואה שנה וקצת מרגישה שיש הבנה אבל היא אף פעם לא תהיה שלימה ממש.

לפיזיקה שנשואה לשיפוצניק לא עלינו?

ומה תעשי כשאת תהיי במקומו והוא יהיה עוד 10 שנים "יותר מוצלח" 

אפשר להסתכל על זה כך:

שנינו כשרוניים במשהו ויכולים לנפנף בידע,הצלחות, מחמאות שאין לשני.

ולכן אין טעם בכלל להכנס למדידות.

ואפשר למצוא דרך בכלל לא להכנס בדלת

הזאת ש(כנראה, לעניות דעתי) רשום עליה "כאן מתקיימת הורדת ידיים,

אמנם מנומסת ומתחשבת אבל בסופו של יום זה מי שולט (הקצנתי) ע"י נפנוף בנוצותיו".

תבדקי את עצמך: כשאת יושבת עם חברה טובה יש לך גם את אותה מוטיבציה

לספר על עצמך? באותו האופן? באותו הטון?

במה זה שונה מישיבה עם בעלך?

ככה את יכולה לנפות את החמץ מהמצה במידה ויש כזה, ולרדת לשורש העניין ולעלות

לארץ ישראל שבה יש מקום לכולם.

[  נ.ב. אף אחד לא יגיד לך את זה מהפחד אבל בשקט אפשר להגיד לך

"לא משנה מי ומה בעלך, בית מתנהל יותר טוב כשהגבר מוביל [גם שיפוצניק ודוקטורית]"

מהסיבה הטכנית-רוחנית שמשפחה זה צינור שמגיע מד' דרך הבעל דרכו לאשה ודרכה לילדים. ]

הערה טכנית :

"מאז שהתחתנו אני משתפת את בעלי בעיקר אך גם פה נוצר מצב שבו במסגרת בה הוא נמצא אין כל כך מחמאות וכו' וכך נוצר מצב חד צדדי בו רק אני יכולה לספר על הצלחות והתגובות אליהם.. ואז זה נותן לי תחושת שחצנות. וזה לא כיף.. ולכן אני שוקלת לא לשתף בכלל אבל אדם כן צריך את יכולת השיתוף."

שימי לב שמישהי אחרת הייתה מספרת "אתה יודע, הצלחתי להגיש את הפרוייקט יום אחד לפני הדדליין והבוס התעלף" בלי לחשבן בכלל על מי האוזן ששומעת את זה, ובלי לחשבן על התחושה של המשמיע  שהתעוררה בגלל זה. או בכלל לא התעוררה. 

מסקנה: כנראה שההתבוננות שלך והמסקנות והתחושות ניתנות לבחינה מחדש.

לא מזמן נסעתי עם מישהו שסיפר לי משהו שבנאדם אחר היה הופך את זה לאחד מפסגות חייו

(הצליח לשכנע איש מקצוע [הוא לא איש מקצוע] לפעול אחרת ממה שחשב ואפשר להגיד בשקט שהציל חיים של אדם)לרגע לא שמעתי שם התנשאות או ניסיון לכבוש התנשאות וכו'. עולה השאלה: למה?

מתברר שאין צורך לקשור בין שיתוף-מדידה-תחושה אלא לחשוב האם נקודת המוצא של סיפור על חיי

צריכה להיות שונה. 

תקחי את אותה חוויה שקרתה לך. ספרי אותה ל1בעלך, 2לחברה טובה.3 להוריך. ואולי ימצאו הבדלים.

או שפשוט תספרי חוויות בלי לחשוב מה ומי. פשוט כי הן חוויות. כי את חולקת את חייך עם בעלך.

ולא ממניעים אחרים שבמאמץ קל  אפשר לחשוב עליהם ולהגיע אל שורשם.

אגב, אולי כדאי לתת לבעלך מקום והובלה כי יתכן מאד שהוא בחוכמה שהוא מקבל מד' מתוקף תפקידו כראש המשפחה היה מונע ממך להכנס ללופ הזה שעד עכשיו היית משוכנעת שזוהי המציאות.

הוא פשוט היה אומר לך "למה לך בכלל לחשוב ככה? זה בכלל לא הכיוון. אנחנו חברים ומספרים אחד לשני וזה הכל."

ועוד דבר: את עכשיו (כנראה) חושבת שאת רואה את המציאות האמיתית  אני עובדת מתקדמת בעולם האמיתי

והוא קצת מתנדנד מחוץ לעולם האמיתי.

איפה העניין יתברר אחרת?

לא רק שכשיצטרכו דבר תורה

והוא ירביץ הופעה מהסרטים (מהגמרא)

אלא

כשהוא יאיר אותך ואת עם האור הזה תאירי את ילדיך. וזה העולם האמיתי. וזאת הצלחה אמיתית.

זה נקרא להצליח. (ואת זה יכול לעשות כל זוג גם ירקן וסיייעת לגננת.)

ואת הכלים לאור יוצרים ע"י תפילה ותורה וע"י זה שנותנים לבעל מקום. והוא נותן לך את מקומך. ושמחה וששון.

 אני לא מסכימה איתך

בנוגע לפותחת

היא מנסה להסביר שקשה לה לדבר איתו

כי הוא לא מבין אותה

זהו.

זה קשה לגבר ואישה סתם ככה להבין.

אז שהוא מגיע מעולם שונה זה מתסכל..

על עולמות שונים

אלא על כך שהיא אומרת שהיא צריכה להתחיל לחשבן

למה וכמה וכן שחצנות ולא שחצנות.

כשבכלל אין צורך לחשוב בכיוון הזה כלל וכלל.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?