ולעשות גבולות ברורים.

גם מבחינתך  משהו שיהיה לך קל לעמוד על זה.

לאט לאט לטפטף -אנחנו באמצע א. ערב-לא מתאים עכשיו.

לא דיברנו כל היום..

 שאלות להבין יותר טוב-

האם הוא הבכור או הקטן?

או סיבה אחרת שהם רוצים שיעזור להם?

רגילים לזה ?

וכמה זמן אתם נשואים?

שאתה משקיע לפני חתונה, לדעת לשים את הגבול כשזה מפריע לאישה אחרי חתונה(כמו עוד הרבה הרגלים, טובים ורעים, מתקופת הרווקות).
כדאי בצורה עקיפה לגרום לו לקרוא מאמר של רב, או להשמיע שיעור בבית, שמדבר על כך שכיבוד האישה חשוב מכיבוד אב ואם, אולי לא כנושא שיעור אלא אפילו משפט תוך כדי השיור.(אני שמעתי בשיעור של הרב שמואל אליהו).
כדאי שזה ייעשה לפני שתתפוצצי עליו, כי אז הוא ירגיש שאת רק באה להרחיק אותו מההורים בגלל קנאה או משהו כזה.

החיים בנויים קצת כמו מעגלים - המעגל הכי פנימי זה המשפחה הגרעינית - את בעלך וילדיכם שיהיובעז"ה

מסביב לזה יש את המעגל של ההורים מסביב האחים מעגל חיצוני יותר זה החברה

יש מקום לכל מעגל וצריך לשים לב שנותנים את המקום הנכון לכל דבר

זה דבר שלומדים עם הזמן

מציעה לך לפתוח על זה שיחה בוגרת באווירה מכבדת - לא בשעת מעשה! 

לא כשאתם באמצע משהו ואמא שלו מתקשרת והוא קופץ לעזור לה ואת מתפוצצת שהוא לא מבין

לקחת זמן רגוע שאתם יוצאים או בבית ברגוע, מחליטים שאתם עושים לכם "זמן זוגי" ומשתיקים טלפונים!! ואז את יכולה להעלות את הנושא, לדבר במשפטי "אני" ולא "אתה" (במקום - אתה לא בסדר, לומר - מפריע לי ש..)

בעז"ה עם הזמן תמצאו את האיזון

בהצלחה

וככה צריך לעשות. להקדים את המשפחה על פני ההורים אם לא מדובר במחלה וכו'

פינוק?  שליטה?  לא רוצים לשחרר את הבן העוזר? 

בית הוריך - זה לא מסירות נפש על הורים. זה בעיה שצריך לטפל בה.

אם כבר חינוך ילדים אז גבול ברור שנשמר בדרך של כבוד, לא בחוצפה חלילה ולא בצורה בוטה - זה חינוך הכי טוב לילדים.

וזה ביעה בפני עצמה . לפי דעתי תנסי לדבר אתו בעדינות בזמן זוגי רק שלכם.

ולאט לאט זה יחלחל ויצטמצם .

גם לבעלי (אנחנו לא גרים לי ההורים שלו /שלי . בערך 3/4 שעה נסעה .)

קשה להגיד לא להורים שלו , היה תקופה שזה הפריע לי דברנו ולמדתי להסתדר אם חלק מהדברים .

להגיד לך שאני אוהבת את זה , אז זהו שלא ממש.

ואנחנו כבר נשואם , 8 שנים עם ילדים.

* ההורים שלו מאוד אוהבים תמונות משפחתיות ברמות שמביאות חירפון. בחתונה של אחי הצעיר הם רצוי שנבוא כשעה לפני לתמונות . (אז גרנו באותה העיר ).והיה לי מאוד קשה להתארגן אם הילדים במיוחד ששבועיים לפני ילדתי. היה המון מחת ולחץ סיב הנסיעה לחתונה .... לבסוף אמרתי שצריך להרגע זה רק תמונות אז נאחר בכמה דקות לא יקרה כלום. "מה פתאום , אין מצב .... ההורים שלי יחפרו לי וישגעו אותו , אין לך מושג כמה זה חשב להם ...."(זה הייתה התגובה ).

לאחר כמה חודשים אחוי השני התחתן (אז  כבר לא גרנו באותה העיר של הורים שלו).

אמרתי לו תקשיב לי אין לי בעיה אם התמונות . נכון שאני לא מתה על זה אבל אני יודעת שזה חשוב מאוד למשפחה שלך ולך . אבל אני לא רומה מתח ולחץ לפני החתונה . נבוא ונגיע כשזה יסתדר לנו.

ולא להיות בחלץ בגלל כמה תמונות .

בסוף  זה עבד , לא היה לחץ סביב זה. ובכל זאת למדתי להסתדר שכול ארוע משפחתי /מפגש משפחתי /יום הולדת .... לפני שכולם מתפזרים יש כמה דקות לתמונות. ובפורים ממש על הבקר לשלוח תמונות (בווצא) של הנכדים המחופשים /בים הראשון למסגרות .לפעמים משלימים עם דברים , אין ממש מה לעשות .

פשוט תנסי להסביר לו מה מפריע לך , ותמצאו את האיזון הנכון שמתאם לכם.

בהצלחה .

דוגמא אישית זה שאם הוא מחליט שפעם בשבוע (לדוגמא) הוא הולך לבקר את ההורים שלו אז ביום הזה הוא הולך ולא משנה מה הסיבה או אם קשה או קל.

בעל שהוא בן מסור- יהיה נאמן מאד גם לאשתו וילדיו

פעם קבלתי טיפ מרב חשוב בחיפוש אחרי זיווג, שאם הבחור מכבד מאוד את הוריו- סימן מובהק הוא לבחור טוב ומסור למשפחתו

זה כבר לא מסירות זה צורת חינוך הזויה של ההורים שבסוף פוגעת בהם

לא דיברתי על המינון המוגזם. כמו שאם היה בחור שלגמרי לא בראש של אכפתיות מההורים- זה ממש לא אומר שאת זמנו והאכפתיות שלו יפנה למשפחה שלו. להיפך, סביר להניח שגם כלפי משפחתו יהיה כזה.

ההורים שלי ממש לא כאלה

לעומת זאת ההורים של בעלי ממש כאלה וזה סיוט

מתאימה לנו בעיתוי הזה או בכלל,או לא.לא חייבים לענות לשיחות כשרוצים לאכול בשקט ביחד או סתם לדבר או סתם רוצים שקט.מאוד מאוד חשוב כיבוד הורים,אך צריך לשים גבולות.הייתי מבקשת ממנו שבכל פעם שזה בא על חשבון זמן בבית שבבקשה יבקש את רשותי ללכת,ובאותו רגע אחליט אם שייך או לא,לפי המקרה.ולהם לא הייתי אומרת מילה.ברוך השם שהוא מכבד אותם.זו זכות גדולה ואומר עליו משהו אם דווקא אליו הם פונים.

לבעל "תבקש את רשותי ובאותו רגע אחליט..", זה לא יצא טוב. פתח לבעיות.

עדיף לסכם בכללי על העיקרון.

יפה מאד. בן טוב. מקיים מצוות כיבוד הורים בשמחה. כל הכבוד. 

הכי טוב, לדעתי, שתהיי "בצד שלו". תעריכי אותו על זה. תשמחי שהוא כך. אם אומר "אין בעיה" כשההורים מבקשים עזרה, יש סיכוי שכך זה יהיה גם כשאת תצטרכי אותו. לב טוב, לא נגמר במקום אחד.

אם זה בזמן שאתם אמורים לצאת, באמצע אוכל, אז תגידי לו - בכיף.. רק תגיד להם שכעת אנחנו באמצע... ושתתקשר אליהם אח"כ. שהרי באותו זמן הוא "עוסק במצוה", בנין ושלום ביתו, ולכן פטור מהמצוה השניה.  ולדבר זה, אכן יש מקום שההורים יתרגלו - שהבן משרתם ברצון, אבל אינו "משועבד", כאילו לא אמור להתחשב בנתונים נוספים שיש אז.

הוא אינו רוצה להרגיש שאת "נגדם". זה טוב. אבל תסכמו ביניכם מראש, שאם קורה תוך כדי שאתם בענייניכם, ולא משהו ממש חירום, אז הוא אומר להם בנעימות שאתם באמצע משהו ובשמחה יתקשר/יבוא אח"כ.

ועל זה את יכולה לומר לו, שזה גם בריא לכיבוד הורים בעצמו, שלא יגרום הפסד בצד אחר.

1. אם יש אפשרות לעבור לגור רחוק יותר כבר טוב

2. צריך למצוא מישהו מוסמך יועץ נישואים/רב לדבר איתו על זה

זה בעיה שיש להרבה גברים שחונכו להיות מחויבים להורים ואני לא אכנס לאיך זה בדיוק קורה אבל זאת המציאות

ולא תמיד זה מובן לבעל שקודם כל האישה והבית האישי והפרטי שלו ורק אח"כ כיבוד הורים ולא מחויבות!

כיבוד הורים זה ממש לא לקפוץ לעזור להורים מתי שבא להם!

היה לנו הרבה מקרים כאלה שהגיעו כמעט לפיצוצים..

ממליצה לך לפנות ליועץ או לרב שיבהיר לו את העניין...

*את* אמרוה להיות חשובה לו יותר מההורים שלו. נקודה!

ואם זה הפוך.. אז יש מצב שזה פשוט כי הוא מרגיש שאת תשארי שם בכל מצב וההורים שלו יכעסו עליו וזה לא אמור להיות ככה! עם כל הכבוד להורים

ההורים של בעלי כבא הספיקו לכעוס עליו כמה פעמים אבל למזלי הוא באמת הבין תמצב הלא שפוי שהוא היה בו ולא התרגש מהם..

שחונכו להיות מחוייבים להוריהם, כל זמן שלא מדובר בשיעבוד נפשי לא בריא.

וכדאי ללמוד הלכות כיבוד הורים. 

וההשמה הזו "את.. יותר מההורים", היא גרועה מאד. לא אמורים להגיע עימות כזה, בוודאי לא לומר כך לאשה.

ורואים בעליל ממה שכתבה, שזהלא כי הוא מרגיש שהיא תישאר שם, וההורים יכעסו אם לא. רואים מדבריה שמדובר באדם טוב, ששמח לעזור להוריו. מכבד.

חבל מאד, שאנשים לוקחים משהו מנסיון קשה שלהם - ועלולים לקלקל כך לזולתם.

אין פה שום קלקול רק נסיון להסביר את המצב ואיך אפשר לטפל בו..

כאן זה בטוח לא

אמירה כזו לאשה, "ניתוח, כזה של ה"סיבה" שבגללה בעלה מכבד את הוריו, כי רואה אותה כמובנת-מאליו - בגלל נסיון כאוב שלך - אכן עלול לקלקל לזולת.  צרך "לסנן" כשכותבים מתוך נסיון קשה.

ב"ה שזה האיש. ויופי שאת יודעת לשמוח בזה.

ובוודאי גם ההורים רואים שזה הבן שהכי קל לבקש ממנו - כמו שכתבת - כי הוא טוב ונדיב. לגיטימי. וכי הם צריכים להתחנן לאחרים?.. (לא מכיר אותם)

אלא שאת מציינת נקודה אמיתית. שלפעמים זה כבר "על חשבון". קורה שגם חסד צריך קצת "ניהול". אז, כנ"ל, על הבסיס של ההערכה הגדולה אליו גם בנקודה הזו, והביטוי של זה - יש מקום לדבר על הדברים, לא "בשעת מעשה", להסביר את הקושי שזה יוצר לך, ולומר שדווקא בגלל שאת רוצה להרגיש שמחה עם כיבוד ההורים היפה שלו, את מבקשת שייכנס ללקסיקון גם, כשלא מדובק במקרה-חירום: כן, אמא, בשמחה. כעת אנחנו באמצע בילוי משותף/שיחה/ארוחה - כשנגמור בעז"ה אתקשר/אגיע....  ושיחליט מראש שזה לא מוריד מילימטר מהשלוה של השהיה איתך. ושגם אם בתחילה ייראה שקשה להוריו קצת לקבל את זה, לא ייבהל. כי בה אמיתי, הורים מתרגלים שיש מחוייבות "גם" לאשה, וכשהוא בתוך המחוייבות המשמחת הזו - אפשר להמתין קצת. בסוף, זה גם טוב עבורם.

אני כבר סבתא ,גם אני עברתי מצב כזה.הייתי צעירה רציתי להיות נחמדה מדי פעם ניסיתי לדבר בעדינות ובלי לפגוע אך עלי לאכזב אותך ,איבדתי את מקומי בבית כאשה אהובה, ההורים היו מספר אחד והגיע למצב שהוא וההורים החליטו על השם של הילד השלישי והרביעי ולי לא היה מילה ,תזהרי זה מתחיל בשיטת הסלמי ונגמר בנתק היום אנו חיים ביחד רק בגלל הילדים הנשואים .
תזהרי,תתרחקי  מהורים כאלה כמו מאש , אינך יודעת לאן דרישותיהם יגיעו הכל מתחיל בקטן 

לדעתי עכשיו הזמן להגיד מה מפריע לך אם לא תפעלי עכשיו וזה מפריע לך  בעוד שנתיים שלוש לא ידע מה קרה  לך,מה השתנה, וינסה לשכנע שהבעיה היא שלך והוא "אוהב אותך"וימשיך הלאה ואז יתחילו הוכוחים 

בדברים כאלה, היא ההיקש ממקרה למקרה.

אי אפשר להגיד "אך עלי לאכזב אותך"... אצלך היה כך, מי אומר שכך גם אצלה. ומי אומר שההורים שם מספר אחד. ושחלילה יוכל להגיע מצב ש"הם יחליטו" על שמות הילדים...

זה נכון מאד, שכאשר יש הורים שמנסים להתערב בענייני הבית בצורה מוגזמת, זה מצב בעייתי וצריך לעצרו בבהירות. כאן לא דובר על זה, אלא על ציפיה לעזרתו, ונכונותו לכך.

לא תמיד "מי יודע לאן דרישותיהם יגיעו". יתכן גם שמסתכם במה שהם זקוקים לו.

אבל בוודאי את צודקת שצריך לדבר על כך. להגיד בתקיפות, יכול גם לגרום ההיפך. אבל לסכם ביניהם בבהירות שכאשר זה על חשבון הזמן של שניהם, על חשבון בנין הבית - אז מתלמדים לומר להורים בנימוס שכעת אי אפשר, זה באמת חשוב. וכנ"ל, בסופו של דבר זה טוב גם עבור ההורים. מקבלים את המושגים המתאימים לשינוי של מצב הבן מילד בבית לאדם נשוי עם אחריות למשפחתו.

מקובל שהורים יבקשו דברים מילדיהם

הקדמה: אני עומדת לתאר "אבחנה פסיכולוגית", אבל מבהירה קודם : אני לא אומרת שאצלכם יש מקרה כזה קיצוני. אני מאמינה שזה לא שחור-לבן, זה לא "מחלה" שיש לך או שאין לך.  (וגם אם יש לך - או למישהו אחר שקורא כאן -  זה לא "מחלה".... זה סוג של מצב נפשי, לא פתולוגי או משהו...)

 גם אצלי ב"ה זה לא כך, אבל כששמעתי על ההגדרה הזאת (לראשונה בשיעור של בניין שלם) הבנתי שאני קצת כזאת. וב"ה אני יודעת לשים את הגבולות מול הורי, והכל מצויין בקשר עם בעלי. אז ייתכן שזה ייתן לך קצת כיוון מחשבה איפה לחפש פתרונות ובאיזו גישה לגשת לנושא.

הילד ההורי

יש מקרים כאלה שילד מסויים במשפחה לוקח על עצמו תפקידים שאמורים להיות של ההורים.

אם בגלל אופיו, בגלל שהוא בכור, בגלל שהוא גר קרוב או בגלל סיטואציה מסויימת במשפחה (אם הורה אחד לא מתפקד, אם הזוגיות בין ההורים לא מספיק טובה, או גרושים ואז למשל הוא ממלא את מקום "הבעל" בשביל אמא שלו במובנים מסויימים...)

זה מתחיל הרבה לפני שהילד נעשה עצמאי ומפתח זוגיות משל עצמו אבל הדפוס נשאר. (ולפעמים זה אף מעכב צעירים כאלה מלפתח זוגיות משלהם.)

ואז בדיוק כמו שאת מתארת, בפה הוא אומר ובשכל הוא יודע - וגם רוצה - שאת תהיי במקום הראשון, אבל בפועל קשה לו להתנתק מדפוס ההתנהגות, ובעיקר, מתחושת האחריות שהוא חש על חיי אימו\הוריו.

לאט לאט הוא צריך לשחרר, להבין שהם אנשים בוגרים ויוכלו להסתדר גם בלעדיו אם הוא לא יכול כרגע לעזור. בתהליך הדרגתי אמורים להתנתק מהקשר הזה עם ההורים, ובמקביל ליצור איתם קשר אחר, בריא בין אנשים מבוגרים ולא תלותיים - כמו שאמור להיות בין בנים בוגרים והורים בוגרים. במקביל בהדרגה ככל שישתחרר מהאחריות כלפי הוריו יתפנה לו "המקום בנפש" ותתחחזק תחושת האחריות שלו כלפי הקשר הזוגי.

כמו כל זוג צעיר אתם עכשיו מפתחים את הבניין שלכם כבית עצמאי ולומדים את הגבולות בין הבית לחוץ. מקווה שנתתי כיוון מחשבה איך לעשות את זה 

בהצלחה.

יש גם גברים שחווים אלימות.

יש אפשרות לפנות לעזרה.

ונניח שתדע שזה זה

מהם דרכי הפעולה שבשליטה שלך ואתה יכול לנקוט בהם כבר מעכשיו??

ההבדל זה בעיקר בתוצאות.

ההבדל בין אלימות של גבר לאלימות של אישה זה בעיקר היכולת והתוצאות. לא הרצון.

(זה מעבר לזה שנשים הרבה פעמים משתמשות בגברים אחרים כדי לפגוע, כמו הרצח בנחלאות השבוע שהוזמן על ידי האקסית).

לענ"ד הציפייה (המוסרית-הלכתית) לשתוק למרות החֲרָפוֹת ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים שעליהם הכתוב אומר "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" גבוהה יותר ביחס לגבר לעומת האשה.

גם בדינמיקה הזוגית זה הרבה פעמים ככה. יש דברים לא נעימים שהאשה יכולה לומר לאיש וזה לא ייחשב חמור במיוחד, אך אם האיש יאמר את אותם הדברים כלפי אשתו - זה יוליד משבר נורא.

אני חושב שזה טבעי, אם כי לא אידאלי, כמובן, ואוחי משקף משהו שורשי בהבדלים בין איש ואשה והקשר בינם.

אבל 

1. יש גברים רגישים יותר שיקחו ללב. וגם אם הם לא יביעו את זה בפועל זה יובע בדרכים אחרות כמו ריחוק רגשי כדי להתגונן או אפילו חיפוש עצמם במקומות אחרים.

2. גם נשים צריכות לעשות עבודה רגשית לא להעליב. זה שהוא צריך להתגבר זה לא אומר שהיא בסדר. היא לא.

מהי אלימות רגשית ומילולית

בתור אחת שעבדה ועדיין עובדת על עצמה לשמור על הפה שלי כשאני כועסת.

זה פוגע מאוד לכל גבר

הוא לא צריך להיות "רגיש" בשביל זה
 

לנשים יש כוח במילים להפוך את הגבר שלהם לסמרטוט ואפס או להרים אותו.

וגבר ניזון מהערכה.

אין הקלות לא לגברים ולא לנשים

אין שום ציפייה מגבר לספוג

יש ציפייה מכל אחד לעבוד על עצמו.

הבעיה שזה הפך להיות בעיה של גברים. כי לרוב יש מודעות לזה

אבל נשים יכולות להיות הרבה יותר "אלימות" במילים מגברים, רק שאם זה קורה, מניחים שהיא עברה המון ובעלה הביא אותה לקצה לכן היא מתנהגת כך בשונה מאצל גבר

אלימות רגשית ומילולית יותר נפוצה בקרב נשים כלפי גברים. כי הצד המילולי/רגשי יותר מפותח אצל נשים לכן קל להן יותר להשתמש בו

(בדומה לכך שהצד הפיזי יותר מפותח אצל גברים ולכן הם נוטים יותר להשתמש בו- אלימות פיזית)

ואיך תדע אם אתה חווה את זה?

אתה מורגש מושפל על ידה?

היא מקטינה אותך?

מזלזלת בך?

וכו'

תמיד אני חושב שאצל כולם זה ככה

וזה בעיה שלי

איזו מין תקשורת תיבנה מזלזול?

גם אם יש חוסר הסכמה זלזול והקטנה הוא לא הדרך לפתור אותו.

אני לא אומרת שבחיים לא יצא לי לפגוע בבעלי (או לו בי) אבל זה אף פעם לא היה לגיטימי בעינינו, ותמיד מתנצלים ומתקנים מייד.

בסוף לשנינו יש מטרה משותפת שהבית הזה יהיה המקום הכי בטוח ונעים לשנינו ולילדים.

לזלזול /הקטנה אין מקום.. 

מצביע כנראה על כך שאתה עובר אלימות מסוג כלשהו...

אני חושבת שכדאי ללכת לטיפול אישי, גם כדי לאבחן במה מדובר וגם כדי לחזק את עצמך.

זה לא נחשבת אלימות אולי יותר מצוקה שלה, כי היא אלימה בגלל חוסר יחס, זלזול מצידך וכו

כשגבר מזלזל זה הכי ברור שזה מצד האופי שלו 

כזה שמעלה את האייקיו.

לא? 

זה גם מה שהיא אומרת לי.

אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותה.

מרגיש שהיא הלכה רחוק מידי.

אישה לא אמורה לזלזל בבעלה

אלא להעריך ולכבד אותו

לרוב אלה בחורים שלמדו בה והמשיכו ללמוד באותו מקום כשהתחתנו, אבל אף אחד (למיטב ידיעתי) לא יאמר לך לא להתחיל ללמוד שם כנשוי...

בישיבה של בעלי (מרכז הרב) היה לפחות מישהו אחד שהגיע כנשוי. מניחה שיש עוד.

כמובן, המעבר הזה (שאולי יכלול גם מעבר דירה) צריך להיעשות בשיתוף וברצון אשתך.

אל תלך למסלול של ישיבה כל היום. עשה את זה בהדרגה בשיעור קבוע או עם חברותא. 

נסה ותראה ישועות

אגב, מה עם תורת החיים?

אבל, כדי שלא תמצא את עצמך בעוד כמה שנים שוב עם אותה תחושה - כדאי שתדייק לעצמך מה אתה מחפש מבחינה מהותית ולפי זה תתמקד על המקום אותו אתה מחפש.

ולא נשאר כסף לטיפול

שניכם מעוניינים ללכת לטיפול יעוץ? 

באיזה הקשר?

האם יש אפשרויות אחרות מאשר יעוץ או טיפול פרונטלי

בהשאלה, או אפילו בקנייה - זה יהיה זול משמעותית כמובן.

אם יש ידע באנגלית אפשר לחפש לפעמים קורסים מלאים ביוטיוב בנושאים מגוונים, ואני מניח שגם בזה. האמת אולי כבר לא חייב אנגלית טובה כי הכתוביות של יוטיוב די טובות.

אני למשל מצאתי קורס מלא של cbt של תרפיסטית, כאשר כמובן יש לה נותני חסות כדי שהיא תוכל לספק בחינם. אני נוטה להאמין שגם בענייני זוגיות אפשר למצוא...

אלה לא דברחם כתחליף של ממש, אבל יכול להקל ולכוון קצת. לפתח מחשבות חדשות עד שירווח ויתאפשר לעשות מה שהכי יעזור

יש ים של חומר באינטרנט. זה לא כמו מטפל שיודע לראות את נקודות העיוורון שלך אבל זה לא רע בכלל.

קח את הנושא שקשה לך, לך תקרא קצת או תצא להליכה עם פודקסט בנושא או הרצאה או משהו. תיקח עוד חצי שעה לבד לסדר את המחשבות שלך. אם אתה נוסע לעבודה וזה לוקח זמן אפשר לנצל את הזמן הזה. 

לא כולם מסכימים ורוצים ללכת. זה דורש אחריות וענווה.

אם אתה אחרי מילואים אז יש החזרים. גם אם השתחררת מסדיר יכול להיות שאתה זכאי לתוכנית עמית, שיש 12 פגישות חינם.

ולפעמים נכון יותר לוותר קצת על דברים כדי לטפל בפן הזוגי

מסבסדים טיפול אצל אנשי מקצוע (טובים!) שעובדים איתם.

שווה לפנות אליהם.

מסובסד.

ואני רואה בטיפול השקעה לכל דבר.

כשאני ואנחנו בטוב אנחנו עושים הרבה יותר כסף.

לפעמים יש להם שיתופי פעולה זולים.

בעיר שאני נמצאת יש שיתוף פעולה כזה וטיפול עולה שם לשעה פחות ממאה שח.

והם ממש מעולים ומקצועים

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

לא יכלתי לצפות לתשובה טובה מזו.

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

ואין יכולת תמיכה מהההורים.

או שעצם הרעיון שיש כאלה הורים שתומכים ואצלך לא, גרם לך להצפה.

עוד נקודה 

האם היה חסר לכם משו בסיסי בבית?

יש משפחות שיש להם כסף, אין מחסור,אבל ההתנהלות היא חסכנית

 והדיבור בבית תמיד הוא על זה שאין ושהמדינה רשויות בסופר הכול יקר

איך זה היה אצלך?

אני מדבר על האתגר הענק שיש פה

זה מחלחל עמוק לתת מודע בלי ששמים לב

מה הקשר בין הקבוצות לבית?

איזה אתגר?

בין השאר בגלל שזה בכתב. ואין מפגש כל כך קיצוני עם האמוציות הרגשיות כמו שהוא קורה בבית.

מאוד קל להתבטא בבהירות. וגם אם מישהו מוצף ואחרי כמה הודעות פולט עוד עובדה שמשנה את כל הסיטואציה, עדיין אפשר לקרוא את זה ולעבד את  זה יותר "שכלי".

בבית, הבטן מופעלת.

אני חיפשתי הזדהות. איזה כיוון מה לעשות איך פותרים את זה

בחיים האמיתיים.

אני אסביר לך איך הכל מסתדר והכל אמת

ואין קושיה כלל.

כשהאדם שוכב על הגב או הספה

וגולש בפורום. הוא במוד שהוא רוצה

להרגיש טוב. נוח לו.

הוא לא בתוך מרוץ היומיום.

ואז הוא יכול לכתוב מהשאיפה הכמוסה (והאמיתית)

שלו לעשות טוב לכולם.

מקווה שיישבתי לך את הקושיה

בברכה

מים קרים על נפש עייפה ב"ה