ולעשות גבולות ברורים.

גם מבחינתך  משהו שיהיה לך קל לעמוד על זה.

לאט לאט לטפטף -אנחנו באמצע א. ערב-לא מתאים עכשיו.

לא דיברנו כל היום..

 שאלות להבין יותר טוב-

האם הוא הבכור או הקטן?

או סיבה אחרת שהם רוצים שיעזור להם?

רגילים לזה ?

וכמה זמן אתם נשואים?

שאתה משקיע לפני חתונה, לדעת לשים את הגבול כשזה מפריע לאישה אחרי חתונה(כמו עוד הרבה הרגלים, טובים ורעים, מתקופת הרווקות).
כדאי בצורה עקיפה לגרום לו לקרוא מאמר של רב, או להשמיע שיעור בבית, שמדבר על כך שכיבוד האישה חשוב מכיבוד אב ואם, אולי לא כנושא שיעור אלא אפילו משפט תוך כדי השיור.(אני שמעתי בשיעור של הרב שמואל אליהו).
כדאי שזה ייעשה לפני שתתפוצצי עליו, כי אז הוא ירגיש שאת רק באה להרחיק אותו מההורים בגלל קנאה או משהו כזה.

החיים בנויים קצת כמו מעגלים - המעגל הכי פנימי זה המשפחה הגרעינית - את בעלך וילדיכם שיהיובעז"ה

מסביב לזה יש את המעגל של ההורים מסביב האחים מעגל חיצוני יותר זה החברה

יש מקום לכל מעגל וצריך לשים לב שנותנים את המקום הנכון לכל דבר

זה דבר שלומדים עם הזמן

מציעה לך לפתוח על זה שיחה בוגרת באווירה מכבדת - לא בשעת מעשה! 

לא כשאתם באמצע משהו ואמא שלו מתקשרת והוא קופץ לעזור לה ואת מתפוצצת שהוא לא מבין

לקחת זמן רגוע שאתם יוצאים או בבית ברגוע, מחליטים שאתם עושים לכם "זמן זוגי" ומשתיקים טלפונים!! ואז את יכולה להעלות את הנושא, לדבר במשפטי "אני" ולא "אתה" (במקום - אתה לא בסדר, לומר - מפריע לי ש..)

בעז"ה עם הזמן תמצאו את האיזון

בהצלחה

וככה צריך לעשות. להקדים את המשפחה על פני ההורים אם לא מדובר במחלה וכו'

פינוק?  שליטה?  לא רוצים לשחרר את הבן העוזר? 

בית הוריך - זה לא מסירות נפש על הורים. זה בעיה שצריך לטפל בה.

אם כבר חינוך ילדים אז גבול ברור שנשמר בדרך של כבוד, לא בחוצפה חלילה ולא בצורה בוטה - זה חינוך הכי טוב לילדים.

וזה ביעה בפני עצמה . לפי דעתי תנסי לדבר אתו בעדינות בזמן זוגי רק שלכם.

ולאט לאט זה יחלחל ויצטמצם .

גם לבעלי (אנחנו לא גרים לי ההורים שלו /שלי . בערך 3/4 שעה נסעה .)

קשה להגיד לא להורים שלו , היה תקופה שזה הפריע לי דברנו ולמדתי להסתדר אם חלק מהדברים .

להגיד לך שאני אוהבת את זה , אז זהו שלא ממש.

ואנחנו כבר נשואם , 8 שנים עם ילדים.

* ההורים שלו מאוד אוהבים תמונות משפחתיות ברמות שמביאות חירפון. בחתונה של אחי הצעיר הם רצוי שנבוא כשעה לפני לתמונות . (אז גרנו באותה העיר ).והיה לי מאוד קשה להתארגן אם הילדים במיוחד ששבועיים לפני ילדתי. היה המון מחת ולחץ סיב הנסיעה לחתונה .... לבסוף אמרתי שצריך להרגע זה רק תמונות אז נאחר בכמה דקות לא יקרה כלום. "מה פתאום , אין מצב .... ההורים שלי יחפרו לי וישגעו אותו , אין לך מושג כמה זה חשב להם ...."(זה הייתה התגובה ).

לאחר כמה חודשים אחוי השני התחתן (אז  כבר לא גרנו באותה העיר של הורים שלו).

אמרתי לו תקשיב לי אין לי בעיה אם התמונות . נכון שאני לא מתה על זה אבל אני יודעת שזה חשוב מאוד למשפחה שלך ולך . אבל אני לא רומה מתח ולחץ לפני החתונה . נבוא ונגיע כשזה יסתדר לנו.

ולא להיות בחלץ בגלל כמה תמונות .

בסוף  זה עבד , לא היה לחץ סביב זה. ובכל זאת למדתי להסתדר שכול ארוע משפחתי /מפגש משפחתי /יום הולדת .... לפני שכולם מתפזרים יש כמה דקות לתמונות. ובפורים ממש על הבקר לשלוח תמונות (בווצא) של הנכדים המחופשים /בים הראשון למסגרות .לפעמים משלימים עם דברים , אין ממש מה לעשות .

פשוט תנסי להסביר לו מה מפריע לך , ותמצאו את האיזון הנכון שמתאם לכם.

בהצלחה .

דוגמא אישית זה שאם הוא מחליט שפעם בשבוע (לדוגמא) הוא הולך לבקר את ההורים שלו אז ביום הזה הוא הולך ולא משנה מה הסיבה או אם קשה או קל.

בעל שהוא בן מסור- יהיה נאמן מאד גם לאשתו וילדיו

פעם קבלתי טיפ מרב חשוב בחיפוש אחרי זיווג, שאם הבחור מכבד מאוד את הוריו- סימן מובהק הוא לבחור טוב ומסור למשפחתו

זה כבר לא מסירות זה צורת חינוך הזויה של ההורים שבסוף פוגעת בהם

לא דיברתי על המינון המוגזם. כמו שאם היה בחור שלגמרי לא בראש של אכפתיות מההורים- זה ממש לא אומר שאת זמנו והאכפתיות שלו יפנה למשפחה שלו. להיפך, סביר להניח שגם כלפי משפחתו יהיה כזה.

ההורים שלי ממש לא כאלה

לעומת זאת ההורים של בעלי ממש כאלה וזה סיוט

מתאימה לנו בעיתוי הזה או בכלל,או לא.לא חייבים לענות לשיחות כשרוצים לאכול בשקט ביחד או סתם לדבר או סתם רוצים שקט.מאוד מאוד חשוב כיבוד הורים,אך צריך לשים גבולות.הייתי מבקשת ממנו שבכל פעם שזה בא על חשבון זמן בבית שבבקשה יבקש את רשותי ללכת,ובאותו רגע אחליט אם שייך או לא,לפי המקרה.ולהם לא הייתי אומרת מילה.ברוך השם שהוא מכבד אותם.זו זכות גדולה ואומר עליו משהו אם דווקא אליו הם פונים.

לבעל "תבקש את רשותי ובאותו רגע אחליט..", זה לא יצא טוב. פתח לבעיות.

עדיף לסכם בכללי על העיקרון.

יפה מאד. בן טוב. מקיים מצוות כיבוד הורים בשמחה. כל הכבוד. 

הכי טוב, לדעתי, שתהיי "בצד שלו". תעריכי אותו על זה. תשמחי שהוא כך. אם אומר "אין בעיה" כשההורים מבקשים עזרה, יש סיכוי שכך זה יהיה גם כשאת תצטרכי אותו. לב טוב, לא נגמר במקום אחד.

אם זה בזמן שאתם אמורים לצאת, באמצע אוכל, אז תגידי לו - בכיף.. רק תגיד להם שכעת אנחנו באמצע... ושתתקשר אליהם אח"כ. שהרי באותו זמן הוא "עוסק במצוה", בנין ושלום ביתו, ולכן פטור מהמצוה השניה.  ולדבר זה, אכן יש מקום שההורים יתרגלו - שהבן משרתם ברצון, אבל אינו "משועבד", כאילו לא אמור להתחשב בנתונים נוספים שיש אז.

הוא אינו רוצה להרגיש שאת "נגדם". זה טוב. אבל תסכמו ביניכם מראש, שאם קורה תוך כדי שאתם בענייניכם, ולא משהו ממש חירום, אז הוא אומר להם בנעימות שאתם באמצע משהו ובשמחה יתקשר/יבוא אח"כ.

ועל זה את יכולה לומר לו, שזה גם בריא לכיבוד הורים בעצמו, שלא יגרום הפסד בצד אחר.

1. אם יש אפשרות לעבור לגור רחוק יותר כבר טוב

2. צריך למצוא מישהו מוסמך יועץ נישואים/רב לדבר איתו על זה

זה בעיה שיש להרבה גברים שחונכו להיות מחויבים להורים ואני לא אכנס לאיך זה בדיוק קורה אבל זאת המציאות

ולא תמיד זה מובן לבעל שקודם כל האישה והבית האישי והפרטי שלו ורק אח"כ כיבוד הורים ולא מחויבות!

כיבוד הורים זה ממש לא לקפוץ לעזור להורים מתי שבא להם!

היה לנו הרבה מקרים כאלה שהגיעו כמעט לפיצוצים..

ממליצה לך לפנות ליועץ או לרב שיבהיר לו את העניין...

*את* אמרוה להיות חשובה לו יותר מההורים שלו. נקודה!

ואם זה הפוך.. אז יש מצב שזה פשוט כי הוא מרגיש שאת תשארי שם בכל מצב וההורים שלו יכעסו עליו וזה לא אמור להיות ככה! עם כל הכבוד להורים

ההורים של בעלי כבא הספיקו לכעוס עליו כמה פעמים אבל למזלי הוא באמת הבין תמצב הלא שפוי שהוא היה בו ולא התרגש מהם..

שחונכו להיות מחוייבים להוריהם, כל זמן שלא מדובר בשיעבוד נפשי לא בריא.

וכדאי ללמוד הלכות כיבוד הורים. 

וההשמה הזו "את.. יותר מההורים", היא גרועה מאד. לא אמורים להגיע עימות כזה, בוודאי לא לומר כך לאשה.

ורואים בעליל ממה שכתבה, שזהלא כי הוא מרגיש שהיא תישאר שם, וההורים יכעסו אם לא. רואים מדבריה שמדובר באדם טוב, ששמח לעזור להוריו. מכבד.

חבל מאד, שאנשים לוקחים משהו מנסיון קשה שלהם - ועלולים לקלקל כך לזולתם.

אין פה שום קלקול רק נסיון להסביר את המצב ואיך אפשר לטפל בו..

כאן זה בטוח לא

אמירה כזו לאשה, "ניתוח, כזה של ה"סיבה" שבגללה בעלה מכבד את הוריו, כי רואה אותה כמובנת-מאליו - בגלל נסיון כאוב שלך - אכן עלול לקלקל לזולת.  צרך "לסנן" כשכותבים מתוך נסיון קשה.

ב"ה שזה האיש. ויופי שאת יודעת לשמוח בזה.

ובוודאי גם ההורים רואים שזה הבן שהכי קל לבקש ממנו - כמו שכתבת - כי הוא טוב ונדיב. לגיטימי. וכי הם צריכים להתחנן לאחרים?.. (לא מכיר אותם)

אלא שאת מציינת נקודה אמיתית. שלפעמים זה כבר "על חשבון". קורה שגם חסד צריך קצת "ניהול". אז, כנ"ל, על הבסיס של ההערכה הגדולה אליו גם בנקודה הזו, והביטוי של זה - יש מקום לדבר על הדברים, לא "בשעת מעשה", להסביר את הקושי שזה יוצר לך, ולומר שדווקא בגלל שאת רוצה להרגיש שמחה עם כיבוד ההורים היפה שלו, את מבקשת שייכנס ללקסיקון גם, כשלא מדובק במקרה-חירום: כן, אמא, בשמחה. כעת אנחנו באמצע בילוי משותף/שיחה/ארוחה - כשנגמור בעז"ה אתקשר/אגיע....  ושיחליט מראש שזה לא מוריד מילימטר מהשלוה של השהיה איתך. ושגם אם בתחילה ייראה שקשה להוריו קצת לקבל את זה, לא ייבהל. כי בה אמיתי, הורים מתרגלים שיש מחוייבות "גם" לאשה, וכשהוא בתוך המחוייבות המשמחת הזו - אפשר להמתין קצת. בסוף, זה גם טוב עבורם.

אני כבר סבתא ,גם אני עברתי מצב כזה.הייתי צעירה רציתי להיות נחמדה מדי פעם ניסיתי לדבר בעדינות ובלי לפגוע אך עלי לאכזב אותך ,איבדתי את מקומי בבית כאשה אהובה, ההורים היו מספר אחד והגיע למצב שהוא וההורים החליטו על השם של הילד השלישי והרביעי ולי לא היה מילה ,תזהרי זה מתחיל בשיטת הסלמי ונגמר בנתק היום אנו חיים ביחד רק בגלל הילדים הנשואים .
תזהרי,תתרחקי  מהורים כאלה כמו מאש , אינך יודעת לאן דרישותיהם יגיעו הכל מתחיל בקטן 

לדעתי עכשיו הזמן להגיד מה מפריע לך אם לא תפעלי עכשיו וזה מפריע לך  בעוד שנתיים שלוש לא ידע מה קרה  לך,מה השתנה, וינסה לשכנע שהבעיה היא שלך והוא "אוהב אותך"וימשיך הלאה ואז יתחילו הוכוחים 

בדברים כאלה, היא ההיקש ממקרה למקרה.

אי אפשר להגיד "אך עלי לאכזב אותך"... אצלך היה כך, מי אומר שכך גם אצלה. ומי אומר שההורים שם מספר אחד. ושחלילה יוכל להגיע מצב ש"הם יחליטו" על שמות הילדים...

זה נכון מאד, שכאשר יש הורים שמנסים להתערב בענייני הבית בצורה מוגזמת, זה מצב בעייתי וצריך לעצרו בבהירות. כאן לא דובר על זה, אלא על ציפיה לעזרתו, ונכונותו לכך.

לא תמיד "מי יודע לאן דרישותיהם יגיעו". יתכן גם שמסתכם במה שהם זקוקים לו.

אבל בוודאי את צודקת שצריך לדבר על כך. להגיד בתקיפות, יכול גם לגרום ההיפך. אבל לסכם ביניהם בבהירות שכאשר זה על חשבון הזמן של שניהם, על חשבון בנין הבית - אז מתלמדים לומר להורים בנימוס שכעת אי אפשר, זה באמת חשוב. וכנ"ל, בסופו של דבר זה טוב גם עבור ההורים. מקבלים את המושגים המתאימים לשינוי של מצב הבן מילד בבית לאדם נשוי עם אחריות למשפחתו.

מקובל שהורים יבקשו דברים מילדיהם

הקדמה: אני עומדת לתאר "אבחנה פסיכולוגית", אבל מבהירה קודם : אני לא אומרת שאצלכם יש מקרה כזה קיצוני. אני מאמינה שזה לא שחור-לבן, זה לא "מחלה" שיש לך או שאין לך.  (וגם אם יש לך - או למישהו אחר שקורא כאן -  זה לא "מחלה".... זה סוג של מצב נפשי, לא פתולוגי או משהו...)

 גם אצלי ב"ה זה לא כך, אבל כששמעתי על ההגדרה הזאת (לראשונה בשיעור של בניין שלם) הבנתי שאני קצת כזאת. וב"ה אני יודעת לשים את הגבולות מול הורי, והכל מצויין בקשר עם בעלי. אז ייתכן שזה ייתן לך קצת כיוון מחשבה איפה לחפש פתרונות ובאיזו גישה לגשת לנושא.

הילד ההורי

יש מקרים כאלה שילד מסויים במשפחה לוקח על עצמו תפקידים שאמורים להיות של ההורים.

אם בגלל אופיו, בגלל שהוא בכור, בגלל שהוא גר קרוב או בגלל סיטואציה מסויימת במשפחה (אם הורה אחד לא מתפקד, אם הזוגיות בין ההורים לא מספיק טובה, או גרושים ואז למשל הוא ממלא את מקום "הבעל" בשביל אמא שלו במובנים מסויימים...)

זה מתחיל הרבה לפני שהילד נעשה עצמאי ומפתח זוגיות משל עצמו אבל הדפוס נשאר. (ולפעמים זה אף מעכב צעירים כאלה מלפתח זוגיות משלהם.)

ואז בדיוק כמו שאת מתארת, בפה הוא אומר ובשכל הוא יודע - וגם רוצה - שאת תהיי במקום הראשון, אבל בפועל קשה לו להתנתק מדפוס ההתנהגות, ובעיקר, מתחושת האחריות שהוא חש על חיי אימו\הוריו.

לאט לאט הוא צריך לשחרר, להבין שהם אנשים בוגרים ויוכלו להסתדר גם בלעדיו אם הוא לא יכול כרגע לעזור. בתהליך הדרגתי אמורים להתנתק מהקשר הזה עם ההורים, ובמקביל ליצור איתם קשר אחר, בריא בין אנשים מבוגרים ולא תלותיים - כמו שאמור להיות בין בנים בוגרים והורים בוגרים. במקביל בהדרגה ככל שישתחרר מהאחריות כלפי הוריו יתפנה לו "המקום בנפש" ותתחחזק תחושת האחריות שלו כלפי הקשר הזוגי.

כמו כל זוג צעיר אתם עכשיו מפתחים את הבניין שלכם כבית עצמאי ולומדים את הגבולות בין הבית לחוץ. מקווה שנתתי כיוון מחשבה איך לעשות את זה 

בהצלחה.

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת