בס"ד
קיום לויות בתוך הר הבית
שאלה 1: נאמר בגמרא, כי לא רק טמא מת מותר להיכנס להר הבית, אלא אפילו את המת עצמו מותר להכניס לשם. על פי הדברים הללו יש לשאול: האם מותר לקיים לויות בתוך שטח הר הבית? האם לא כדאי להביא למקום זה את הנפטר, כדי לקרב אותו למקום השכינה, בטרם ייקבר מתחת לאדמה?
שאלה 2: מדי פעם מתקיימות לויות של מתים ערבים, היוצאות מתוך שטח הר הבית. כמו כן, ישנן כמה קברות של ערבים בתוך הר הבית. מאחר שהגויים אינם מטמאים, האם יש עניין מבחינתנו למנוע את קיומם של הלויות הללו, או שאין הדבר משנה מבחינתנו כלל?
תשובה: בשעת הצורך מותר להכניס מתים להר הבית, אבל לכתחילה אין לקיים לויות בהר הבית. לא של יהודים ולא של גויים. קיומן של לויות של גויים במקום, הרבה יותר חמור מקיומן של לויות של יהודים, ומי שבידו למנוע זאת, מחויב לעשות כן. כמו כן, אין לאפשר קיומן של קברות בתוך ירושלים המקודשת, ובוודאי שלא בתוך הר הבית.
הרחבת דברים:
היתר הכנסת המת להר הבית נלמד בתוספתא לכלים (א,ח) הנזכרת בכמה מקומות בגמרא, ממשה רבינו שהכניס עמו למחנה הלויה את עצמותיו של יוסף הצדיק. מקומו של משה רבינו במדבר היה במחנה הלויה, והכנסת עצמות יוסף למקום זה נועדה לצורך שמירה על העצמות, ולא בשביל הכנסה למקום קדוש. מכמה ממפרשי המשנה (כלים א,ז) משתמע, כי מדרבנן ישנו איסור הכנסת המת לעיר המוקפת חומה, שקדושתה פחותה מקדושת הר הבית ופחותה מקדושת ירושלים (ר"ש, רא"ש). מדברים אלו ניתן להבין, כי דין הגמרא הנלמד מהנהגתו של משה רבינו היה מעיקר דין התורה, אבל מדרבנן אסור להכניס מתים להר הבית. אמנם, מאחר שההיתר מפורש בתורה, מסתבר לומר, כי להלכה מותר להכניס מתים לכתחילה להר הבית – כפי שבאמת פוסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז,טו); ובשעת צורך, כמו בשביל להגן על מתים שגופם לא יינזק, בוודאי שיש לסמוך על כך (שהרי ההיתר מפורש, והאיסור אינו מפורש, וגם אם נאמר שזו מחלוקת, הרי שזו מחלוקת בדרבנן).
אמנם, כחלק מדיני כבוד בית הכנסת מבואר בגמרא במגילה (כח,ב), כי לא ניתן לקיים בו הספד של יחיד אלא רק הספד של רבים, בו משתתף חכם גדול. הגמרא אינה מזכירה אפשרות של הכנסת המת לבית הכנסת לצורך ההספד, וייתכן שההכנסה לצורך זה אינה מכבדת את המקום, ועל כן ללא טעם הטומאה, יש להימנע מהכנסת מתים להר הבית – בגלל מצות "מורא מקדש". הכנסת המת לבית המדרש נזכרת בתשובת אחד הגאונים, שמביא הרמב"ן בספרו "תורת האדם" (שער הסוף -עניין ההספד): "אבל חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחים את המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל". דברים אלו מובאים בטור ובשולחן ערוך (יורה דעה שדמ,כ). נראה, שההיתר הנזכר הוא היתר מקומי פרטי ביחס לחכם הגדול שהיה דורש באותו מקום, אבל לא התירו לקרב את האדם אל מקום הקדושה, שהוא עצמו לא היה כל כך קשור אליה (אכן, אם המדובר היה בחכם הדורש בבית מדרש בהר הבית, יש מקום לומר, שניתן להביאו למקום בו הוא היה דורש. ומכל מקום, ללשכת הגזית אין היתר להביא מתים, משום שלשכה זו נמצאת בחציה בשטח החיל ובחציה בשטח העזרה, ולמקומות אלו הכניסה על מתים ועל טמאי מתים אסורה).
ההגדרה הנזכרת לחכם אותו ניתן להכניס לבית המדרש לאחר פטירתו, אינה כל כך מצויה, וכך כתב בהקשר זה בספר חכמת אדם (שער השמחה כלל קנה): "ורע עלי המעשה, שראו שעשו כן לאדונינו מרנא רבנא רבן של כל בני הגולה מחותני ר' אליהו חסיד, שהיה ידוע ומפורסם לכל העולם לגאון וחסיד ויחיד בדורו ממנו למדו לעשות כן גם למי שרוצין לכבדו ועליהם נאמר (עיין ירמיהו ב', ז') ותבואו ותטמאו את מקדשי, ובודאי גורמים רעה למת בזה וראוי לבטל זה שלא להכניס שום מת בבית הכנסת ובבית המדרש".
הפסוק בירמיה המצוטט בדברי החכמת אדם הוא "ותבואו ותטמאו את ארצי", והוא שינה אותו בכוונה, ובמקום "ארצי" הוא כתב "מקדשי". נראה, כי החכמת אדם רמז בדבריו לדברי הירושלמי (כלאים ט,ג), שם יש מי שמותח ביקורת באמצעות פסוק זה, על אנשים שבחייהם לא באו לארץ ישראל, ורק במותם מביאים לשם את ארונם (וכביכול באים לשם רק בשביל לטמא אותו). כלומר: מי שבאמת לא קשור לארץ ישראל או לבית המדרש, איך אפשר להביאו לשם עם פטירתו, כדי שיתכבד במקום זה? והוא הדין שיש לומר כן גם ביחס להר הבית – אם בחייו הוא לא היה שם כל כך, מה פתאום שנביא אותו לשם עם פטירתו?
ולא רק בהר הבית אנו מוצאים הרחקות בנוגע למתים - וכמו שהזכרנו לעיל בנוגע לערים המוקפות חומה – ולגבי העיר ירושלים אנו מוצאים דין מיוחד, שאין מקיימים בה קברות, פרט לקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה (תוספתא נגעים ב,ו; אבות דרבי נתן פרק לה – וכן הוא ברמב"ם בית הבחירה ז,יד). ואם הדברים הללו נאמרים על ישראל, שבהם בוודאי יש צדיקים וחכמים, ובכל זאת אנו מרחיקים אותם ממקום הקדושה, על אחת כמה וכמה שיש לומר כן על הגויים (ובפרט לגויים הרשעים הנלחמים בעם ישראל). ומה שהגויים אינם מטמאים, היינו דווקא בחייהם, אבל במיתתם – אף על פי שהדעה המקובלת היא, שהם אינם מטמאים באוהל, הרי שבמגע ובמשא הם מטמאים, והם אינם פחותים בחשיבותם מנבלה. המציאות של לויות של גויים בהר הבית, נזכרת בכמה מקורות קדומים, כפי שמסופר בספר הזוהר (פרשת ויצא דף מז,א), שרבי אלעזר בן ערך היה בוכה על האבן הקדושה שבקודש הקדשים, שעתידים הגויים להניח עליה גופות טמאים.
להלכה מובא (ברכות נח,ב; שולחן ערוך אורח חיים רכד,יב), כי אדם הרואה קברות של גויים צריך לומר את הפסוק בירמיה (נ,יב): "בושה אמכם מאוד, חפרה יולדתכם, הנה אחרית גויים – מדבר ציה וערבה". מציאותם של פגרי הגויים שם היא זמנית, וייתכן שהיא נועדה גם לבטא היכר מסוים לזמן המתוקן, כמתואר בסוף ספר ישעיה, כאשר יבוא כל בשר להשתחוות לפני ה' מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו – "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה – והיו דראון לכל בשר". במהרה בימינו.
).