יום אחד הלכתי לתומי בחצר ומצאתי בית ריק של חילזון, מלשון קונכייה, דבוק לקיר. הבטתי בו בחמלה ותהיתי איה החילזון. לאחר מחשבה קלה הרמתי את הבית, חפנתי בכף ידי ותכננתי להוסיף אותו ליצירת אמנות כלשהי, כמצבת עד.
פסעתי מהורהרת לדרכי בין השבילים, ולפתע הכתה בי המחשבה המבהילה, כי ייתכן ובעל הבית הזה חי עדיין, ויצא רק לסיבוב קצר בין העשבים. ייתכן כי בעל הבית הזה יחזור בעת כזו או אחרת לביתו ויגלה כי איננו שם עוד, ואז ימות בשברון לב. בבהלה התחלתי לרוץ ולצעוק, 'מישהי יודעת אולי האם חלזונות חיים יוצאים לפעמים מקונכייתם בכוונה לשוב אליו?' רוב הבנות היו ספונות בעיסוקיהן ובמיטותיהן, והבודדות שלא, התחבטו בשאלה עד חוסר תשובה מוחלט. ניסיתי להדביק את הקונכייה חזרה למקומה אך קסמו של הדבק הראשוני פג, כך שהשתמשתי בדבק פלסטי פשוט.
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר