הייתי שואלת, הלזו פריקה ייקרא?
אבל כן, העניין הוא שאת באמת, באמת יודעת לפרוק.
את באמת יודעת להניח מטענים על דף, על מילים, על הברות.
תודה על זה.
(אני חושבת כי אנו נוצרנו ממנו והוא מעמנו,
אנו מתהווים זה מזה כל העת ואין בכך פלא.
יש בכך קריאה לעבודה, לחציבה וגילוף בו, בגוש הזה, הכבד, עד כי נחזור ונתהווה מתוכו,
שוב,
ושוב.)
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
