קצת לא אופנתי בפורום הזה אבל הייתי ממליץ לך להפרד זמנית מהכתיבה, לפחות כל עוד היא לא קוראת לך בעצמה..

לפעמים הצורך בכתיבה, הוא למצוא דרך הבעה לרעיונות ותכנים, שקשה או בלתי אפשרי להביאם לעולם בדרכים הרגילות של שיחה או לימוד. יכול להיות שאת נמצאת במקום שבו נקודות האור שאת מעוניינת להאיר בעולמנו, מקבלות דרכי ביטוי אחרות. השיממון שבכתיבה המאולצת נובע בין היתר מנקודה זו עצמה- שאת לא מחדשת בכתיבה הזו שום דבר שחייך עצמם לא מבטאים ומאירים.

מקווה שהועלתי.      

לדעתי (המבוססת בעיקר על רבינו נחמן מברסלב זיע"א בליקוטי מוהר"ן, אם תרצי אפנה אותך למקורות ספציפיים) אדם צריך לחיות בכל עת את המקסימום לפי מה שמתאים לכלים המצויים אצלו באותה עת, ואם ברגע נתון כלי הכתיבה אינו מצליח לשמש אותך, רצון ה' הוא שתחדשי את ההתבוננות שלך בעצמך ובכוחותייך- אולי יש כשרון נוסף שהגיע זמנו להופיע. אולי בהמשך אף יוכל להשתלב היטב עם הכתיבה.

כמשל נסי לדמיין בגד אהוב שאת מחוברת אליו מאד, ויום אחד את מגלה שהוא כבר לא נותן לך את התחושה הנעימה והמוכרת. סביר מאד שגם אם תחליטי להפרד ממנו ולחפש הופעה חדשה, את הבגד האהוב לא תזרקי אלא תשמרי במדף גבוה בארון. אולי יום אחד יתאים לנעליים חדשות (או מטפחת בבוא העת) ויאיר באור חדש.

הכשרונות שלנו ודרכי הביטוי שלנו הנם הלבושים של הנפש שלנו, ואינם הנפש עצמה. האחיזה בהם בכוח עלולה להזיק לנו ולהפריע לנו להתחדש. 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'       

 בליקו"מ- תורה ער"ב בעניין לחיות בכל יום את ה'היום' שה' מזמן לנו.

            תורה כ"ט בעיקר בהתחלה בעניין הלבושים של האדם שהם כבודו והופעתו בעולם

זה היה כתוב לי על המיטה איזה זמן....

אומר המדרש:
"לדוד מזמור"- מלמד שנחה עליו רוח הקודש ושר שירה
"מזמור לדוד"- מלמד ששר שירה (ומתוך כך) נחה עליו רוח הקודש.
ע"כ.

ישנם ב' סוגים של יחס השראה-שירה.
הא'-- שירה המושרת מתוך השראה. בין אם זה המישור הרדוד- מנגינה נאה נוף יפה. מילים ערבות.
ובין אם במישור היותר גבוה- תורה, תפילה, רוח הקודש נבואה.

הב'- שירה מתוך מה שאני אוהב לקרוא "כיסוף לכיסוף" שממת נפש הממתינה להשראה. השיר "מוחין דקטנות" הוא דוג' טובה בעולם היותר רדוד לשירה כזו.

באופן כללי- אני חושב שהא' היא ה"מי מנוחות" בשירה. מה הלחץ? יש מחסום כתיבה? את ה"ניצוצות של השראה" אפשר לכתוב באיזה פתק. ולשים בצד. עד למוחין דגדלות. נו, הפסקה היא גם נחוצה לעיתים (שורות אלו נכתבות בבין הזמנים.)


ובאמת כשישנה "חסימה"-
אני חושב- שאפשר להגיע להרחבת הנפש גם ע"י עבודה עצמאית. לשבת, לחשוב להגיע לשורשי המחשבות. "מה מטריד אותי?". אם אין תשובה לזה, או שלפחות לא מוצאים אפשר לשאול- "לאיזה מצב אני רוצה להגיע?" אולי בכלל טוב לי במצב הזה.... וכד'.

לעיתים ישנם פגמים בנפש הנגרמים מגרעונות שחלקם התבטאו בעולם המעשי- תשובה על מעשי עוון היא חובה ומצות עשה דאורייתא. (וידוי והכל. כמו"ש הרמב"ם בתחילת הל' תשובה).

[מה עוד שאני שיש לזכור שבאופן כללי, כל התבטאות שלי- נאמרת ממצב ותכונת הנפש שלי. כולל משפטים אלו ממש.]

אני יכול לתת עצה לבנים- אחר התשובה וההתבונות וההתבודדות שאלו דברים לב' המינים-
טבילה במקוה.  המקוה הוא רחצת הנפש. ריחוק הטומאה ותוספת טהרה.
אחר הטבילה מומלץ לשוב להתבודדות נוספת ושוב להתבוננות, מה הלאה.

וכמובן- אפשר לכתוב שירים רדודים להנאה עד להתרחבות נפשית.


ודבר מעשי אחרון לבקשת פותחת השרשור- לימוד אמונה ותפילה אלו דברים המעוררים השראה ממקור יותר עליון. גם נוף יפה. ומקלחת טובה הם מרחיבים נפש האדם. מקור רדוד אבל זו התרחבות נפשית כלשהי.
"שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים" אז ישנם גם הרחבות רדודות. כמובן ששורשם ממקור גבוה.

בהצלחה.

א כי את תמיד משתכללת ומתחדדת, גם אם רק בסגנון שאת כותבת

ב כי אז יש סיכוי יותר גדול שבאחת הפעמים פתאום תשני סיגנון או תקבלי הברקה

ההיא אמרה שכשיש מחסום\ משבר \כל אלה של כתיבה,
הפיתרון הוא פשוט לא להפסיק לכתוב. לכתוב לכתוב לכתוב ואז זה עובר

לא רק לשפוך ולפרוק, אלא לנסות לסגנן ולדייק - לכתוב ולמחוק שוב ושוב, להפוך כל קטע לבעל משקל ומשמעות. ממילא, הדברים יצאו מחודדים ומיוחדים יותר.

הכי רחוק שהגעתי פעם היה לדמיין את ארון הקודש כמו תעלה סודית שאין לה באמת תקרה אלא צינור כלפי מעלה - ההסתכלות שאתה מציע היא מעניינת. אולי אנסה להתפלל כך את התפילה הבאה שלי.

או שכן?

תעדכן אותנו

"אאז"ל היה רגיל לומר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, נראה מזה שיכולין להיות בכל דרכיך דעהו הגם שאינם נקיים כל־כך, כדאיתא אין לך דרך שאין בו עקמומיות, דהרי כתיב לאחר זה והא יישר אורחותיך, וזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, עולם הזה עלמא דשיקרא, והמרגלים נשתלחו להשיב אמרים אמת לשולחיך, אולם הם אמרו כי חזק הוא ממנו שהיה להם הסתרות וחשבו שאין בכחם להתגבר עליהם, וזה לא היה אמת, שהיו צריכים להתחזק כמו דכתיב ויתחזק דוד בה' א־להיו, שזהו בכל דריך דעהו [...] ואיתא בספר הזכות שאמר להם שיראו הארץ בעין טובה, כי ארץ ישראל היא במדת הדין, אולם בפנימיות כולה חסד, וזה עניין אמונה שצריך להאמין אף אם רואים ההיפך, ולהימשך אחר השי"ת, כדאיתא בילקוט א־ל אמונה ואין עול שהאמין בעולם ובראו"

הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)

בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....

וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅

זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...

ביחד עם כל האהבה והטוב הזה

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

שהחכמה הגדולה היא להיות באותה מדרגה של "החתול שרצה להיות איש" ועדיין לבחור להיות חתול.

יעני, זה קל טילים להיות "אותנטי" ולדעת יותר טוב.

אבל הדבר האמיתי זה לדעת את הכל, ואז להגיע לנקודת המוצא.

///

הרש"ר הירש כותב שהתפילה איננה ביטוי לרגש. תפילה זה מלשון פ.ל.ל, משהו כמו שיפוט והבחנה. אם תפילה היא ביטוי של רגש, אז למה כולם צריכים להתפלל שלוש תפילות זהות, ביחד, באותה שעה, כל יום? אולי יש אנשים שהמאני טיים הרוחני שלהם הוא בדיוק באחת־עשרה בבוקר? בשתיים בלילה? ולמה אותו נוסח? גם ביחס ליחיד המתפלל – וגם ביחס לציבור – הקטן, או הדור כולו – למה לא כל דור מחליט מהם צרכי השעה? המסקנה היא שהתפילה איננה פעולה סובייקטיבית אלא פעולה אובייקטיבית. יש אמיתות נצחיות, שלפחות עד הגאולה השלמה, אמורות להיות מבוטאות ומופנמות.

דווקא מי שלא רוצה להתפלל, הוא הכי זקוק לתפילה, כי כל הרעיון זה להחדיר את העניינים האלה ללב. והתכלית הנוכחית של ט' באב היא חיבור לנקודת השבר הפנימית. בעצם אפשר לקרוא את כל הקינות גם ביחס לירושלים הפנימית, בית המקדש שבלב, נשמות הכהן והנביא שנמצאות בלב כל אחד מול היצרים הצרים, הריחוק, אובדן התמימות. זה ברמה הספציפית.

קיטש קיים אבל לא כל דבר הוא קיטש. ולא צריך להיות אינדיבידואל על־חלל כדי לצאת מהקיטש. זאת הסתכלות עצובה לדעתי שבסוף מוחקת דברים חשובים מדי.

לומד התורה בתשעה באב עושה... מה בדיוק? במה בא לידי ביטוי הבניין שלו? איך העולם נראה לפני ואחרי? האם הוא הביא את הגאולה, כהנים ופרה אדומה, מקדש ומנורה, במו ידיו החשופות? לא נראה לי. אני כן רואה אותו כדמות שמנוגדת לעולם, עסוקה בפנטזיה סובייקטיבית, נמצאת בדיסהרמוניה עם זרמי המציאות, ומניסיון לרוב זה לא מתפתח לכיוונים חיוביים לטווח ארוך, ובעצם גם לא לטווח קצר.

לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.

אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה

את הצעירים

ומשגה זה אומר האשמת הקורבן

(שיער לבן זה אחלה

הטבע לא יכול להיות משגה)

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם