היא הייתה יפה כמו הירח בזמנים הטובים שלו. בהירה, זוהרת. השיער הארוך שלה השתפל מאחוריה בגלים, שחור כנגד עורה.
אהבתי אותה. את החיוך שלה, את הצחוק שלה כשהתבוננה באנשים שסבבו אותה, את העיניים שלה האפורות.
איך אפשר היה שלא להתאהב בה, כשהיא כולה מלאה בטוב הזה, שאפף אותה הילה של אור?
איך אפשר היה שלא לרצות לחבק אותה כל יום, כשהיא כותבת לי מילים קטנות של אהבה באמצע הלילה.
והיא הזהירה אותי. שאיכשהו, הלב שלי יישבר. שאיכשהו, היא תנטוש.
אבל לא. היא לא בגדה. היא לא נעלמה. היא לא שברה לי את הלב במילים קטנות של פרידה.
היא חייכה וצחקה ועיניים אפורות והמשיכה. עד ליום שבו המכונית הארורה הרגה אותה.
ועכשיו היא איננה.