@@פוסעת

אחים יקרים הכואבים את כאב עמנו, וחשים בכל מלוא נשמתם את הריסותיו ואת צרותיו ועלבונותיו הנוראים, היודעים ברור ששום רפואה ושום הקלה של המצב המחריד של הכלל כולו, לא תתכן שתבא זולת על ידי השיבה אל ערש ילדותנו, אל ארץ הקדושה, לבנותה ולהבנות בה. הרב קוק

אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד (תהילים)

שנגלו ישראל לגלות מחמת מאיסת הארץ ובתיקון זה תבוא הגאולה (ספורנו)

יסוד השפלות הנמשכת בעולם, בא רק מפני שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, שמאסו בארץ חמדה, בתשובת המשקל- להגיד ולבשר בעולם כולו, הודה והדרה קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה, אחרי כל ההפלגות כולן מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה." (הרב קוק)

בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת, שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא, שיודעים הם שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה.

הנקודה העיקרית והמקור שממנו שאבו ישראל את חיי הקדושה שלהם בזמן החשמונאים הייתה בדברים שבהם מתגלה התייחדותם של ישראל...

ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכל, ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם, ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת". (הרב חרל"פ

"כשמגיע תורו של אור ישראל להופיע בהדר קדשו, מתחילה רוח התשובה לפעם, ובגלוי ובסתר מכים המה גלי התשובה על הלבבות וחודרים אל תוכם, כל נקיפה לבבית היא נקיפת התשובה, שיבת ישראל לארץ קדושתו, כשם שהיא ראשית צמיחת ישועתן כן היא גם ראשית תשובתן, כלפי החטא של "וימאסו בארץ חמדה" נעשית ארץ ישראל חמדת וכסיפת על הלבבות. נוהרים אליה כל בית ישראל ובאים שמה לקומם הריסותיה ולבנות שוממותיה. וסוף סוף ממנה ועל ידה יגיעו גם לתשובה המלאה לשוב באמת ובתמים לכל קדשי ישראל, כאמור בפרשת התשובה: "אם יהיה נדחך בקצה השמים... והביאך אל הארץ... ומל ה' אלקיך את לבבך". (הרב חרל"פ)

"לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי עשר - "ואת ארצי חילקו"! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!" (הרב קוק) (בעצם בזה שאנחנו לא פועלים ליישוב ארץ ישראל ומסתפקים במה שיש עכשיו אנחנו מוותרים..)

עוד כתב דף ס' וזה לשונו, וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עונינו שקבע לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה, שנאמר (תהלים קו, כד), וימאסו בארץ חמדה, ובפדיון נפשנו מהרה יהיה, כתיב (תהלים קב, טו), כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו וגו' אתה תקום תרחם ציון (ספר החרדים)

שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא (גמרא איפהשהו)

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתב' (דברי' א) באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'. שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצוה אמרו ית' בענין המרגלים (שם) עלה רש כאשר דבר י"י אלהיך לך אל תירא ואל תחת. ואמר עוד (עקב ט) ובשלוח י"י אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב ותמרו את פי י"י אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו, הוראה שהיתה מצוה לא יעוד והבטחה. וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. (רמב"ן) 

א וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה--עֶבֶד יְהוָה; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר.  ב מֹשֶׁה עַבְדִּי, מֵת; וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ג כָּל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם נְתַתִּיו:  כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אֶל-מֹשֶׁה.  ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ--יִהְיֶה, גְּבוּלְכֶם.  ה לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:  כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ.  ו חֲזַק, וֶאֱמָץ:  כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם.  ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה--אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול:  לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.  ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ:  כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל.  ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת:  כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.  {פ}
י וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ, אֶת-שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר.  יא עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה, וְצַוּוּ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, הָכִינוּ לָכֶם, צֵידָה:  כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ.  {פ}
יב וְלָראוּבֵנִי, וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה--אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, לֵאמֹר.  יג זָכוֹר, אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, לֵאמֹר:  יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם, וְנָתַן לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת.  יד נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם, וּמִקְנֵיכֶם, יֵשְׁבוּ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם, כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, וַעֲזַרְתֶּם, אוֹתָם.  טו עַד אֲשֶׁר-יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם, כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם-הֵמָּה, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם; וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם, וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ.  טז וַיַּעֲנוּ, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:  כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ.  יז כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ:  רַק יִהְיֶה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה, עִם-מֹשֶׁה.  יח כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ, וְלֹא-יִשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר-תְּצַוֶּנּוּ--יוּמָת:  רַק, חֲזַק וֶאֱמָץ" (ספר יהושע)

"אמר רבא מלחמת יהושע לכבש דברי הכל מלחמת חובה" (סוטה)

יענו, כיבוש הארץ מלחמת מצווה שאפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה. כרגע, אנחנו לא יכולים לצערינו לכבוש פיזית את גבולות ארץ ישראל השלמה, אבל יש לנו את מצוות כיבוש הארץ בשטחים ש"כאילו" שלנו ולא באמת, ומקומות שגויים משתלטים עליהם לדוגמא. (פעם שאלו את הרב מרדכי אליהו אם ללכת להקים יישוב במקום שלא יהיה מניין, לא יהיה כלום, ואם אנחנו לא נהיה שם אז הערבים יהיו, והוא אמר שזה שיקימו את היישוב קודם.

הלוקח בית בארץ ישראל מן הנכרי מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר בשבת. שאמירה לנכרי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה. וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ ישראל לדבר זה. (רמבם) 

"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה

זה הרבה מקורות, צריך לשבת ללמוד את במסודר עם הסברים...

זהו חפירותי להיום (לדבר על ארץ ישראל זה לא לחפור בעצם)

@בוערתלארץישראל

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.