אני רוצה אותו כאן איתנו

איתי!!!

אני אוהבת אותך מאוד.
לא מצליחה להבין איך זה הגיוני שאת כבר חודש שוכבת שם מתחת לאבן. ואני פה. לבד. מסביבי כ"כ הרבה אנשים. אבל אף אחד לא מבין. אני לבד.

איך זה הגיוני שיום אחד הכול נגמר?
גם ממני יום אחד לא יישאר כלום. עוד 100 שנים כל האנשים פה בכדור הארץ יתחלפו.
זה לא כ"כ הרבה זמן.
אנשים חיים. בוכים. מתרגשים.
אבל עוד מעט לא יישאר מהם כלום.
עולם מוזר.

היא כ"כ רצתה לחיות. היא אמרה שהיא רוצה להיות איתנו בסוכות. ועכשיו היא לא פה. אבל גם הרצון שלה כבר לא קיים. היא לא איתנו בסוכות. לא כואב לה על זה. היא פשוט לא קיימת יותר. נשארנו רק אנחנו. והכאב.

הגיע לידי קונטרס מדהים שנקרא עקידת שלמה ומיועד להורים שכולים.

ככל הנראה נכתב על ידי תלמיד חכם גדול שאיבד את בנו.

האם מישהו יודע את זהות המחבר???
תודה

עברה שנה קשה וכשקשה הגעגוע מתגבר😔
אני לא מסוגלת לשתף מה עובר עלי ואיך אני מרגישה אפילו לא את האנשים שקרובים אלי.
הגעתי למצב שזה ניהיה הרגל לבכות בלילה מתחת לשמיכה,
האדם היחיד שהרגשתי בנח לשתף אותו נתק קשר😖
לא פשוט.

מרגישה כל כך לבד

11 חודשים.
11 חודשים עברו מאז שפוצץ לנו ארוחת חג שני וגילינו את הדבר הנורא.
11 חודשים שסבא כבר לא איתנו.

באותו רגע לקחתי על עצמי את התפקיד הקשוח להגיד עלייך קדיש.
עברה כמעט-שנה לא פשוטה בכלל.
היו ימים שחזרתי מאוחר מאוד מהלימודים והולך להתפלל ב11 בלילה במניין בשביל הקדיש.
היו ימים של סגר שהיה מותר לצאת רק לתפילות ובמניין חיכו שאגיע בשביל להתחיל.
היו ימים שמיניתי שליחים שיגידו בשמי-אנשים שהיו חולי קורונה-כי גם תפילות כבר לא איפשרו.
אבל הקפדתי שתמיד יגידו עלייך קדיש כדי שלא תישכח.

לא נשכח אותך, סבא.
לא נשכח את ההומור שלך.
לא נשכח את שמחת החיים.
לא נשכח את מי שאתה ומה שאתה.
לא נשכח את מה שעבר עלייך וכל הייסורים בארץ ובשנתיים האחרונות של חייך.

אתה תמיד איתנו❤

העיניים מזדגגות
המחשבות מרחיקות
ואני אותך מדמיינת -
יפה, לבנה, אצילית
בחיוך המאפיין
בשמחה, ובחום
ובתמימות הכובשת.
פוסעת יחפה
בשדה החרוש
תלמים תלמים של דמעות
הנשזרים בפרחי מלכות.
רצתי אלייך
עוצרת את הנשימה
שמלתך הצחורה משתפלת
יפה כלבנה
עצמתי את עיניי
ורוחי מתרגשת
פסיעה, ועוד פסיעה
והכבדות נזרקת.
והנה הגעתי
פותחת את ידיי
ועברתי דרכך
בלי להרגיש
בלי לשמוע.
ואת התפוגגת
ולא אמרת לי
שלום.
ואולי הפעם הבאה
שאבוא
אני אצליח להרגיש
להשלים
ולחבק אותך
באמת.

מי היה מאמין...

משתפת בפוסט שכתבתי

לאה גרניק