יובל אוהבת לדבר.
היא אוהבת את הרגע שהמוח מנסה להיזכר במילה, שולח לריאות שאוספות אוויר, מעבירות במיתרי הקול ולבסוף המילה יוצאת בעדינות לחלל העולם, מרחפת בעדינות ומשאירה סימנים בחלל העולם.
כל אחד פוגש מילים והן משאירות עליו חותם. נותנות לו מקום לשהות בו. בית.
יובל בונה לה ארמונות ממילים. יש לה ארמון של שלוה וארמון של דרך. יש ליובל בית מבוץ שכולו אדמה ובית שהוא עלה שנשר ויבש.
לפעמים, כשיובל סתם הולכת לבדה בדרך, היא הוגה מילים. אבן-מדרכה-ציפור-חסידה-קן-נדידה-סתיו-לילה-אור-פנס.
משאירה אחריה שובל של עקבות, שביל של מילים.
יובל נותנת למילים את השקט שלהן. את המקום. את הקיום שלהן - שהוא שלה בעולם\
