מרוב שהשתדלתי למלא לעצמי את הימים אין לי זמן לכל מה שתכננתי. כלומר אני עמוסה בטירוף.
מחר חתונה ואני שונאת חתונות
דודות שלי מעצבנות אותי.
רק להיזכר בחתונה האחרונה עושה לי בחילה.
ועכשיו תקפצו ותצעקו עלי איך אני לא אוהבת חתונות ומה זה צריך להיות וזה הדבר הכי מרגש שיש ובלה בלה בלה, אבל אני לא אוהבת חתונות, יש חלק מרגש, נכון, אבל באופן כללי זה אירוע שאני סולדת ממנו.

אני מתרגלת לרע וזה רע. כלומר כמובן שזה רע, אבל אני לא מצליחה להימנע מזה.
זה כמו להפסיק לעשן. אפשר להיות חדורי מוטיבציה בתחילת היום אבל כשיש חשק לעשן זה לא עוזר כל המוטיבציה של הבוקר. וככה אני, רק לא בעישון.
בלילות יש לי מוטיבציה שחבל על הזמן, אבל מגיע הבוקר וההתמודדות הראשונה ובום אני נופלת. למה? כי אין לי כוח לנסות. אולי אני לא מספיק רוצה. לא יודעת.
אני מידרדרת ומתרגלת לזה ואופ.

אני לא קונה עוד ספרים עד שנכנסת לי משכורת. ואני לא קונה בגדים עד שיש לי מקום בארון. תרביצו לי אם אני עושה את זה.

אני משתמשת יותר מדי במילה אני וזה מרגיז אותי כי מה אני חושבת את עצמי שאני מדברת על עצמי כל כך הרבה.

מי אוהב לקרוא?
גם מי שלא.
אתם חייבים לקרוא את הספר כמו רומן של דניאל פנק.
הספר מדבר על מהות הקריאה. איזה ספר! כל עמוד הוא וואו.
קשה לי למצוא ספרים שהם וואו בשבילי. ישלי המון ספרים אבל בודדים מהם אני אוהבת או יותר נכון מכבדת ככה.
אני מרגישה מתנשאת לומר את זה, כאילו מי אני שאעביר ביקורת על רבי מכר ואפילו על ספרים שהם לא רבי מכר אבל הרבה אנשים אוהבים, וגם כל ספר אחר. אבל זה בגלל שקראתי כמה ספרים מאוד איכותיים. כל השאר פשוט מתגמדים לידם. ואני לא מדברת על עלילות סוחטות דמעות או מותחנים מטורפים. דווקא הפשטות שכתובה בשפה גבוהה היא גורמת לי לומר: וואו.

וואי חפרתי.
היו שלום אנשים. אני הולכת להתארגן לצאת עם דסי.
שבוע טוב!