אלו טענות שנשמע שהגיעו אחרי מחשבה רבה. זה נשמע כמו בן נוער 'מתמרד' כנגד העולם שהוא מכיר. בבחינת מאמרו של הרב נריה, 'דור חדש רוצה אור חדש'.

כמה נקודות לעיון ולדיון:

א. האם טענותיך נכונות כלפי כל הציבור הציוני-דתי? הממסד של החמ"ד?

ב. האם מה שאנו תופסים כמרכז העולם, כבסיס, כמרכז - הוא בהכרח זה שנראה כלפי חוץ? איך אפשר שקלישאות יהיו אמיתיות?

ג. האם אפשר להגיד אמירה כזאת על התנועה בכללה? או אולי נכון להסתכל על כל סניף לגופו?

ד. אידיאל פירושו ערך מוסרי עליון. בני עקיבא לקחה שני אידיאלים, תורה ועבודה. אפשר לדון על הבחירה באידיאלים הללו, ולא כל הזרמים היהודיים כיום יסכימו איתם. אפשר גם לדון בעניין של להיות עבד ה', על החשיבות שלו כאידיאל, אבל זה לא הנושא כאן.

ה. אם נסתכל ברמה הארצית והמחוזית, ברור לי שהאנשים שעובדים בעבור בני עקיבא לא עושים זאת בשביל השכר שהם מקבלים. לא נהיים אמידים מעבודה בתנועה, ועל אף זאת יש לא מעט אנשים שמוכנים לעבוד בתנועה.

אם נסתכל ברמה הסניפית, ונשאל, למה המדריכים מתנדבים להדריך, התשובה היא הרבה יותר רחבה, ומשתנה. בנוסף, המדריכים הם אלו שעובדים מול החניכים. אף אחד לא עומד ובודק את התוכן של הפעולה שהם מעבירים, ועד כמה נמצאים בו האידיאלים.

ו. בעצם, רצוני לומר, מי הוא זה שאחראי לחינוך הקלוקל, לטענתך?

ז. וכיצד מצב זה יכול להשתפר, לדעתך?

אסיים בדבר אחרון, טענות כלפי דרכינו הם דבר חשוב. טוב לברר מה אנחנו עושים ולמה אנחנו עושים ולא לעשות כי ככה כולם עושים.

(התחלתי לכתוב ויצא מה שיצא אשמח שתחזיר אותי למה שלא עניתי אם בכלל עניתי)

לצערי איני מכיר עדיין את כל הסניפים ואת כל חלקי הציונות הדתית ולכן איני יכול להכליל על כלל הציבור, לאומת זאת אני יכול להגיד את מה שאני הרגשתי כחניך מסור שיצא לכל מסע ומחנה וכמדריך שהיה בכל הסמינריונים והשתתף בכל סוגי השיחות עם רכזים וקומנריות (כשהתאפשר). בכל המעגלים האלו הרגשתי ניתוק בין האמירות הגבוהות והיפות לבין הורדת האמירות לחיים, הרגשת החום האמת והחיים שבהם. חלק מזה לדעתי מגיע מחוסר מלאות (העדפתי לא לכתוב ריקנות) של המדריכים והרכזים. בעולם אוטופי באמת היה עדיף שהמדריכים היו כל אחד בחור ישיבה שעבד על מידותיו ושלמד כמה שנים יפות בישיבה (כנ"ל מדריכות)  והרכזים כל אחד תלמיד חכם עם ראיה עמוקה ורחבה לחיים. אבל ברור שזאת לא המציאות, הרבה מהמדריכים (כולל אנוכי) כמעט ולא ראו דף גמרא בחייהם לא עברו על התנ"ך או ספרים מרכזים בו אפילו פעם אחת (שוב גם אני לא) כנ"ל לגבי משנה ספרי מוסר וכדו' ואני חושב שרובם גם לא יודעים מה זה העולם הרוחני שמהם הם אמורים לשאוב את כל האור והחום הנצרך לאמירות החשובות והיפות הנאמרות ביום יום בריקנות. בנוסף היו מספר פעמים שקיבלתי תחושה של חוסר בגרות וריקנות גם מצד הרכזים לכל סוגיהם מרכזי מחנה לרכזי מחוז, לפעמים פגשתי רכזים באמת מדהימים שאני הרגשתי מהם כובד ראש ויראת שמיים (אני מאד מסתייג מלכתב דברים כאלה, אני רוצה להדגיש שמדובר על מה שאני הרגשתי מה שאני הושפעתי ומתוך כך התחנכתי ממנו) אבל הדיבור, דרך ההכוונה הרגיש גם מהם חסר.

אנחנו רגילים לשים את העולם המוחשי החושי והחומרי במרכז החיים כי הם הדברים הנראים, הברורים. גם ההצלחות הרוחניות שלנו אנחנו צריכים לפעמים לחוש אותם, לשים אותם במבחן כמותי כמו לסיים מסכת לסיים ש"ס או אפילו לקבל תעודת רבנות, כל ההצלחות האלה הם ראויות לשבח אבל האם הם המרכז?

לדעתי חסר לנו הבנה עמוקה של העולם הרוחני הפנימי שלנו,  שמגיעה מהרבה לימוד תורה, שימוש תלמידי חכמים ועבודה פנימית תמידית. אני לא מצפה שכל מדריך יגיע לשלמות לפני פניה לחניכים אלא ניראה לי צריך מין חישוב מסלול מחדש, ליראות מה המטרה שלנו להפנים אותו לחיות אותו וללמד אותו, ומתוך העבודה האין סופית של עבודת ה' וההבנה שהתורה והעבודה הם חיינו, רוח הדברים הנאמרים והחינוך של החניכים יהיה עמוק ואמיתי יותר.

(שוב סליחה אם יצאתי לא ברור) 

1. מרחק בין האידיאל לחיי המעשה.

2. חוסר מלאות של הצוות החינוכי.

3. הבנה עמוקה של העולם הרוחני הפנימי.

בעיניי, הטענות הללו הן כלליות כלפי הציבור, ולא רק כלפי בני עקיבא.

באמת, קשה מאוד ליישם את הסיסמאות אותם אנחנו חיים. וידוע המשנה בפרקי אבות, שבו שמואל הקטן אומר "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך" - ושואלים, הרי זה פסוק מפורש, מה הכוונה לכך שהוא אמר? ומפרשים, שזה בגלל שהפסוק הזה הפך להיות חלק מאישיותו. הוא הטמיע את הדבר הזה כל כך עמוק בתוכו.

לעניין כישורי הצוות החינוכי, אם נשב ונחכה עד שהכוס תתמלא, לא נישאר עם מדריכים בהווה. זו איזשהו מצב שחייבים להתמודד איתו, וזה נכון כלפי כל דבר. תשווה מורה ותיק, 10 שנים בהוראה, לעומת מורה חדש - מורה וותיק מנוסה יותר, עם ראיית חיים עמוקה ורחבה יותר.

וכאן בעיניי השאלה העקרונית יותר, שהיא החיבור להוויה הפנימית. מה מטרתו של הסניף? על מה אנחנו שמים דגש בחינוך? האם מדובר רק בהעברת זמן? לשחק שני משחקים ולתקוע איזה מסר?

ודווקא כשאנחנו מבררים לעצמינו את הנקודה הזאת, אפשר  לומר שדווקא אז יש יתרון למדריך צעיר, אשר חווה את הסערה הרוחנית, את מרד הנעורים יחד עם החניכים.

ובעיניי זו שאלה ברמה הסניפית, לאן אנחנו לוקחים את הסניף? מה האירועים הסניפיים? האם התורה נוכחת בהם? האם המצוות נוכחת בהם?

מהי הנקודה המשותפת המאחדת אותנו?

לכאורה, מדובר בתורה ועבודה. שמעתי פעם אומרים, מה פירוש עבודה?

תורה, והגשמה מתוך תורה.

 האם זה המשפט שאנחנו אומרים לעצמינו?

בנטיעות וכזה נראה לי שכן

במחנה יש משהו נפרד

לאיזה גיל, איזה חלק שקשור לתפילה?

כיתה ד..

על החשיבות של להתפלל מנחה בסניף..

אצלנו אחרי המפקד כל שבט מתפלל לבד והרבה חניכות לא ככ שותפות במקרה הטוב יושבות בשקט במקרה הרע גם מדברות ואז יוצא שמי שמתפללת כביכול מפסידה כי היא לא בענינים.

רוצה פעולה מפוצצת כזאתי על תפילה ולמה חשוב שיגרה אותם להתפלל..

חלק ממערך בת מצוה

באמת להעביר להם את ההרגשה שתפילה זה לא עול, זה לא עוד משימה מעיקה שצריך לסמן עליה וי.. 

להלן מערך שיעור של חצי שעה בנושא תפילה, המיועד לנוער דתי בכיתה ו' ומחולק לשלושה חלקים של 10 דקות כל אחד. המערך מותאם לגיל ולרקע הדתי של התלמידים, תוך שימוש בשפה פשוטה ופעילויות קצרות וממוקדות:

חלק ראשון: פתיחה והיכרות עם הנושא (10 דקות)

מטרה: לעורר עניין ולחבר את התלמידים לנושא התפילה.  

דקה 1-2: שאלה פותחת  

שאל את התלמידים: "מה אתם מרגישים כשאתם מתפללים? משהו מיוחד או אולי משהו שקשה לכם בזה?"  

תן ל-2-3 תלמידים לשתף בקצרה (30 שניות לכל אחד).

דקה 3-5: סיפור קצר  

ספר סיפור קצר על חנה מהתנ"ך (שמואל א', פרק א'): "חנה התפללה בלב שלם לבקש בן, והתפילה שלה הייתה כל כך חזקה שהיא ממש דיברה עם ה' כמו עם חבר."  

שאל: "מה אתם חושבים שהפך את התפילה שלה למיוחדת?"

דקה 6-10: דיון קצר  

שאל: "למה לדעתכם חשוב להתפלל? מה זה נותן לנו?"  

עודד תשובות כמו: קשר עם ה', שקט בלב, תחושת תמיכה.

חלק שני: הבנת התפילה דרך פעילות (10 דקות)

מטרה: להמחיש את המשמעות של התפילה בצורה חווייתית.  

דקה 1-2: הסבר קצר  

אמור בצורה פשוטה: "תפילה היא כמו שיחה עם ה'. לפעמים אנחנו מבקשים, לפעמים מודים, ולפעמים סתם רוצים להרגיש קרובים."

דקה 3-8: פעילות קבוצתית  

חלק את הכיתה ל-3 קבוצות קטנות.  

תן לכל קבוצה משימה:  

קבוצה 1: כתבו 3 דברים שהייתם מבקשים בתפילה.  

קבוצה 2: כתבו 3 דברים שהייתם מודים עליהם.  

קבוצה 3: כתבו 3 דברים שמרגישים לכם קרובים ללב בתפילה (למשל: שיר, מילה או רגע).

כל קבוצה מקבלת דף ועט, ויש להם 5 דקות לעבוד יחד.

דקה 9-10: שיתוף מהיר  

נציג מכל קבוצה משתף בקצרה (30 שניות לקבוצה).

חלק שלישי: סיכום וחיבור אישי (10 דקות)

מטרה: לעזור לתלמידים לקחת את הנושא איתם ליום-יום.  

דקה 1-3: דבר תורה קצר  

אמור: "בתפילה אנחנו לא רק מדברים, אלא גם מקשיבים. כמו שכתוב בתהילים 'קרבת אלוקים לי טוב' – כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתקרבים לה'."

דקה 4-7: פעילות אישית  

תן לכל תלמיד דף קטן וכתוב עליו: "כתבו משפט אחד שהייתם רוצים להגיד לה' בתפילה שלכם היום."  

תן להם 2-3 דקות לכתוב בשקט.

דקה 8-10: סיום מעודד  

אמור: "כל תפילה חשובה, גם אם היא קצרה או פשוטה. נסו השבוע להתפלל משהו קטן מהלב שלכם."  

סיים בשאלה: "מי רוצה לשתף את המשפט שלו?" (רשות, לא חובה).

הערות למנחה:

שמור על אווירה קלילה ומכבדת.  

התאם את הקצב לפי התגובות של התלמידים – אם חלק אחד מתארך, קצר את הבא.  

הבא דף ועטים לפעילויות.

אם זה בשבת קודש תעביר בעל פה.

בהצלחה!

מחפשת יותר פעולה עם משחקים שבסוף מתקשרים לענין התפילה פחות דיונים ושאלות

מנסיון כל הדיונים וכו לא ככ פועל הם צריכות לזוז חח

אני ממש מסכימה איתך..

לאיזה כיתה?

בסוף עכשיו לא כ"כ מרגישים את זה אבל אם זה ימשך זה יגיע למצב שהיה לפני כן שלא דיברנו המדריכות מלבד מי מכינה את הפעולה. מצב שבטוח לא רוצות להגיע אליו. אף אחת.