לו יכולתי למרק את חיי
להציגם כראי
שיראוני ערום ועריה
שיפענחו צפונות ליבי

לו הייתי
דג ששט בים
לו יכולתי לדאות
לו הייתי נעלם

לו היו שפתיי מפיקות
זמירות לאל עליון
לו היה שולחני ערוך
ולא נתוץ לאבדון

לו ידעתי לשורר
ולו מעט משיריי
לו הייתה בי דעת
לו הייתי שה איתן

לו היו כנפי נפתחות
ובוראות עולם של משתנים
לו היה קיים קצת שקר
בתוך ים של רחמים

לו הייתי
כבר יודע
מה כוחה של אהבה
אז לבטח
הייתי שומע
את צלילי הד נשמתה.

חיפשתי לי מילים
אך הם חמקו עברו
ונעלמו כלא היו

אני מלך המילים
נותרתי חסר מילים
ללא צלילים הסרים למרותי
ללא שתיקות נוטפות רגש
ללא הגיון 
חסר ערך

נטול הכס
נטול שליטה
שרביט אדם
הפך
לעלה תאנה

מילים, מילים
חיים, חיים
שברי חיים
שברי מילים
עפים
חומקים
נעלמים

לו רק יכולתי
לו רק רציתי
לפרוס כנף
לדאות
אל עבר
שום מקום

אל עצמי.

לעולם לא עוד
הוא מילמל והבטיח
לעולם לא דמעות
יתערבבו בדם השיח

טיפות דמים
וזעקות שבר
כלים מנופצים
מתיזים איבר

וכחול ימים
שלוהט בשחור
ושיברון הדמים
זועק מן הבור

ולחישות פיות
נוטפות מור ואלם
ורסיסי חיים
זולגים מן הצלם

ודת אלוהים
מתפוגגת בזעם
ועיינים מתות
בוערות בנהם

וכאב
של חתן דמים
הוא לי ולך

ורטט
של כיסופים נעלמים
נשאר לנצח בליבך














כתבתי את השיר על רצח,
הפיגוע בפריז ליתר דיוק
מה שהיה במערכת העיתון
הפעם העליתי אותו
בגלל אדם יקר שזכיתי להכיר
ונרצח שבוע שעבר במהלך דייט בירושלים
שלום שרקי הי"ד


כלים מנופצים
מתיזים איבר

פצצות שמתפוצצות ומתיזות אברים לכל מקום
הן ברמה הפיזית והן בלבבות שמתרסקים לאחר מכן.

ודת אלוהים
מתפוגגת בזעם

האסלאם שהופך את המלחמה
כביכול שלו ל"מלחמת מצוה"
שמעיז לתרץ זאת בהוראה אלוקית
כגון אותם גברים שמשתמים בדת
כדי להצדיק את ההתעללות בנשותיהם.

ועיינים מתות
בוערות בנהם

עיני המחבל-
קנאות ואש דתית שרוצה לשרוף את העולם.

לאו דווקא,
בדרך הנכונה
שילוב של שתים
כמו פצע
שמוציא מוגלה
מכוסה
אך מגולה
חידות נפתרות
בשעת בין ערביים
עיינים עצומות
נפקחות בנתיים
היכל חסום
נפתח באחת
דממת שועלים
שיגיון נחת.

והדרך השניה
פתלתלה ומכוסה
שחור עצים
מתערבל בשתיקה
ערפל מוריק
מרקד בלחישה
ובסוף
כמו זורח
מאיר נר
אבוקה
אך למעשה
חשיכה שוררת
דממה ועוד שתיקה.

עת סובבנו אט
ברחבי הבירה
שירח משקיף מעלינו
שמעתי את שירת
רחשי ליבי
ששרים לך
שיר הלל

עת עצרנו
למול נופינו
דמינו לשמוע
את קול האל

מרכינים ראשנו
עמדנו דוממים
נוצרים במבט
זיכרונות ראשונים

ובעת כרעתי ברך
וביקשתי את ליבך
את פרחי אהבתי לך נתתי
לשים טבעת בידך

וכשעמדנו יחדיו
וחופת עננים פרושה מעלינו
בדוק של קדושה
שמים נפתחו
ומתוך הערפל
נראה הוד תפארה
ובשקט נשא קול

היו ברוכים
היו מלאכים
היו איש ואישה
לבנין איתנים.

כמה הוא חשוב לי.
אבל אני בספק אם הוא ידע אי פעם
הוא לא יבין, הוא יפרש זאת לא נכון
והמצב רק יחמיר.
לפעמים עדיף לשתוק, גם כשאתה רוצה
להתפוצץ מרוב מילים.
מרוב רגש שבוער לך בפנים.
ואתה יודע הוא חייב לצאת.
אז אתה שותק, וכותב...
כותב לו, כותב לך, כותב להם
את מה שהפה לא יוכל להגיד
אולי לעולם.
כי אמת עירומה לעולם תשאר
ובאין - מבט דמע
לעד ינצר.
אני שותק ואני אוסיף לשתוק
אבל אתם -
אתן חייבות לצרוח.

אני שטן ומלאך
שטן ומלאך
מלאך ושטן
והם חגים יחדיו
מסתובבים במעגלים
אינסופיים
נופלים, קמים
מתאווים, יגעים
מתהפכים.
בגוף אחד
סערה
מתחת לעומק
רוחשת עלטה
מתחת למים
ישנה ביצה
טובענית, מבעבעת
כוספת לנשימה
נעדרת
נהדרת
תשוקה
מלטפת
ולוחשת
דממה
רק דממה.

ועיינים
אבודות
בין אלף מבוכים
של דמעות
וריקנות
מבט ריק
מבט חלול
מת
כמו בובה
על חוט
נע כאחוז כישוף
כישוף כושל
כישוף כושל

נע ונד
נד ונע
קללת המת- החי
נהפכה לברכה
עם כאב עולמים
וצרחת אלמוות
עם זעקות וקללות
וכיסופי מוות

שיברון
הפך לחלום
והגיון
נמוג לדמיון
ופחד
חסר שם
מלא פנים
הפך למציאות
מפלצת חזון
הפכה לתפלצת
משוגע, 
משוגע
משוגע, משוגע, משוגע
ודם אדום
כמו הלילה עצמו
עשוי מאש לוהטת
ששוצפת 
ומבקשת
לשרופני חיים.

שקרים חיים פה הלילה.
שקרים יפים,
מתוקים.
שמבטיחים הבטחות,
ומפתים.
שמראים לנו
כמה
אנחנו עירומים.

שקרים צוחקים פה,
הלילה.
מבודרים, משועשעים
משתעשעים בנו
כבובה על חוט.
בשנינו.
מקרבים, ומרחיקים
ריקוד נודם
של שיכורים.

ואת באה אלי,
יחפה.
מבט פנייך נוגה
ואת זוהרת
בריקוד של שתיקה
פותחת בפניי
צופנות חייך.

ואנחנו שותקים,
באהבה.
שלא יחדרו לנו
שקרים.
ואנו נושמים
בעלטה
נשימות חדשות
של אוהבים.

ואת פוסעת חרש,
הולכת מעודנות
אל קו הרקיע
שנפרש באופק
ואת
נודמת קלות
שכחול שמים
נמוג
בחורף.




והאמת
שאין אמת אחת או שתיים, 
ציפור ברחה לי מהידיים, 
והשקר בן חלוף. 
(שלומי ארצי)

בחשיכת בין ערביים
הם
כוססים ציפורנים
נועלים מגפיים
גבוהים
שיסתירו את כל
מה שהם מפחדים
שיראו.

בחשיכה
הם רוקדים
ריקוד מתערבל
נעים במעגלים
זה סביב זה
יחדיו
כאחוזי טירוף.

הם חגים
מנהלים דיאלוג
כמעט נימוסי
כמעט
כמעט אנושי
מתחת לפני השטח
משייפים ציפורנים
מחכים.

מחכים לשעה
שבה יוכלו לתקוף
מתחת לקרקע
אורבת המפלצת
מחכה
מחכה
מחכה
דוממת
משוועת לדם
לחישות.

הוא ענה
היא שותקת
הוא גונח
היא זועקת
זעקות שנלחשו בעלטה
רסיסי דמעות
רסיסי חיים
במעטה של
מתנה.

והרוח לוחשת
נשכחות
מפיגה זיכרונות
מתמלאת כיסופים
למקום אחר
לעולם אחר
לצלילי זיכרונות
ורגעים.







"אני אדם משומקום
שמחפש לו
רק
סיבה
לנשום"
(אביב גפן)

את יודעת
אתמול חלמתי עליך
ראיתי אותך עטופה בלבן
עם שמלה וזר
מחכה לחתן
ראיתי את פיך הנפער
בשאלה
אך הד קולך לא הגיע לאוזני
רציתי לצעוק
רציתי לבכות
אך קולי נאלם
רציתי לדעת שעוד נותר לי סיכוי
להינצל
שעוד לא איבדתי כל
רציתי לשאוף לרצות ולגעת
רציתי רק מעט
לנשום.

וכשהד לחישותי הטמירות
נשא את אחרון כיסופי הנסתרים
החלו עיני ממטירות דמעות
נושאות זיכרונות, נוצרות רגעים

וכשדממת הלילה הגדול
איימה לבלועני חיים
נשאתי מבטי מעבר לאופק
אל המקום בו צוחקים המתים

חשבתי להתחכם
להביס את אחרון שברי האדם
אך מלך
ללא כס
ללא צלם
נדם.

ומי ישורר את אחרון רינוני
יזכיר את הד שברי מחשבתי
ומי יתאונן ויצעק ויגע
בכאב אשר שוכן בתוך לבבי

וחושך עמוק
עשוי ללא חת
נעוץ כחרב
בתוך סלע מצפוני

וקיסר שהפך
לעלם מת
ונשאר עתה
רק אביון חרישי

ונדם השיר
נמוגו צלילי
התו האחרון שנכתב בדמי
עוד נותר קצת חותם
עוד נאסף, עוד לא תם
את אשר ביקשתי על מיטתי






"עומק טוב נמצא בעומק רע
רק עמוק יותר..."

אני חושך
שנינו משחקים
מחבואים.

את בוקר
אני אושר
שנינו מתערבלים
כמו זוג יונים.

ואת יודעת 
לאהוב
כמו שכבר
שכחתי.

ואת זוכרת
גם לתהות
על החיים
עלי
ועל אתי

ואת
נהרות ושצף אש
ואת מילים צלילים ונס
ואת תהום
ואת צללים
ואת יללת הרוח
בין ההרים.

ואת קוסמת
שמכשפת אותי
אליך
ואת נושמת
אבק דרכים
שמחול מדבר
בעקבותייך.

ואת פוסעת
שאור הכוכבים נוגע
בכפותייך
את נפתחת
פורשת זרעותייך
וצונחת
אל התהום.

ואם נגיד את האמת
בעולם אחר
אולי היה סיכוי
לפרוח

ואם נגיד
את האמת
כבר לא נותר
ממנה דבר

ואם נגיד
ואם נשתוק
ואם נזמר
עוד שיר
אחרון

ואם נדע 
להאמין
שאולי
יגיע יום אחר

ואם נגיד
את האמת
שאין כבר
שום אמת
רק בור ריק
של אסונות

ומציאות
של הזיות
הופכות
חוזרות
ומתהפכות
בעיר אחת
של אסונות

ואם נגיד
את האמת
פשוט עייפתי
מכל המשחקים
מהשקרים
שבחיי
ממשחקי
המבוכים

ואם נגיד
שאמרתי די
ואם שוועתי
לפרח דל
למיטה חמה
לשמיכה קרה

ואם נגיד
או פשוט נשתוק
ואם נידום
או סתם נימוג
ואם נביט
ואם נסבול
ואם ניקח
ואם ניפול

ואם נגיד
אולי
והלוואי
ואם נזכה
לאורו של אכזר
ואם נביט
ואם ניפול
לתוך השווא
אל החלום.

מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מרגיע אותך כשאת עצובה?
מי מחייך אליך בלילה
ללא מילים?
מי שר לך שירים
ללא תווים?

מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מייחל אליך בכל ליבו?
מי אורג לך שירים במסתרים?
מי כוסף אליך יותר מהחיים?

מי אוהב אותך יותר ממני?
מי חולם עליך גם כשקשה?
מי ילטף וימחוק את כל פחדייך?
מי יאמר לך שאת אהובה?

מי ישמור עליך בלילה?
מי יסתכל עליך במבט של אוהבים?
מי יחלום רק איתך לבנות לו בית?
מי ידע להתבונן אל הנשמה?

מי אוהב אותך
כן, מי אוהב אותך
יותר ממני...?!

חושך,צלמוות
קור שחודר לו לאט
דמעות של אהובה
שנופלות אט אט

ריח אדמה חרוכה
נישא באוויר
פרחים מלמטה
למעלה מלחשים

פרח נקטף
וקמל לו ברגע
נעלם,אבד
ונבל גם הרגע

לאיש לא יחסר
דמעה לא תרד
רק שקט יזהר
באש האמת

המנסר,החתוך בבשר החי
דם חיי זולג כמים
נשפך על חרון אף וכעס
מבלי תכלית ונסיון להבנה.
והם בצחוקם הגס
מביטים בי
צחוקם מהדהד באוזני
זמן רב אחר שהד קולם נדם
ואני יודע
שיום נקם עוד יגיע

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמיי חיי!"

העייפות שבקצות אצבעותיי
מפהקת את אחרון פיהוקיה הטורדניים
מחשבות כבדות ללא נשוא
מהדהדות כאלף תופים
ומולי הליל
מצלצל חרישית
מזכיר נשכחות
מלטף הצרחות
ובהס הכל נודם

כשבובה בלי עיינים
בוכה בתוך כפור אפל
אצלי נעצמות השפתיים
כמתוך סרט נופל

ובאבוד קולי
אדמם בלאט
ובשיכרון כוחי
ארמוס דעת

ובעת שיברון
מחשבתי האחת
ינוגן צליל
חיוורון המוות הנורא

ידום מיתר
ינתן האות
באבוד חיי
תנצנץ הבשורה.

ביום בו הלכת
השמיים הוריקו פתאום
ורוח חרישית נשאה מילותיי

ביום בו אבדת
זכרתי את הד נשימותייך
וכאב עז כמו דקירות סכין
חרך בבשרי

זיכרונות מתוך נבכי הנפש
צפו מעל פני השטח
נושאים את שמך בדומיה

מלאכי מרום נדמו
הס הושלך בעולם
כמו היה מבצרו של מלך
בשר ודם

וכשכאב שאול הנפש-באר הדמים
איים להכרעיני באחת
מצאתי בעומקי עומקים
את כוחי שאבד

נעול בתיבת שבעה מנעולים
עטור עוז והדר
אך כמו תיבת פנדורה נעלמה
משקיף אל עבר הגן

אך בטרם אגע
ואפתח את פיתוחי חותם נפשי
נגוזו צלילי
נשימת שלהבת כפור
נדמה באחת
ומבעד לפתח התשוקה
צנחתי.

אחר הצוהרים אביבי היה אותו היום, עת הבטתי חרישית באופק. גן הכוכבים שבשמיים החל כבר לנצנץ במלוא עוזו, ושלהבות גחלי השמש החלו במסעם אל עבר חציו השני של הכדור. וכל שרפי הלילה פרשו כנפיהם, ומבעד לשמיים שחורים כאור עצמו נגלו למולי מראות השמיים. לגבי דבר אחד לא היה לי ספק, הרגע הזה הוא רגע של פעם בחיים. או שמא רגע של פעם במוות. שנות אור רבות עברו מאז אותו היום בו הוריקו השמיים חרישית ורוח נושאת אבק אפפה הכל, עת השמים החלו ממטרים כדורי אש משל היו דרקון הפוער את לועו. אולי היה זה רק דרכי לזכור את אותו היום אך בליבות כולנו קיננה ההרגשה שזהו שחרו של עידן חדש, האם עידן זה יהיה טוב מקודמו או שמא שוב תשוקותינו הבלתי נשלטות יביאונו אל אחרית קצינו, בידינו הדבר. כלה דבר השמיים והארץ החלה לומר את דברה. עלו גלי הים, תהומות רבה פערו לועם והארץ זעמה כבמחול שדים. קור וסער החלו מכים בכל, ומעטים היו הניצולים. אבי לקחני בזרועתיו ביודעו שאלו רגעיו האחרונים השליכני אל ספינת החירום ואמר: לך לדרכך בני, שליחות גדולה נפלה בחלקך היום להיות מושיעו של גזעינו, לך בכוחך זה והושעת את עמינו. אלה היו דבריו לי טרם הטסני מרחק אלפי שנות דור אל כוכב זעם זה בו הנני שוכן היום. אלי הטוב ריחם אלי וחונן אותי להיקלע לחווה נידחת באמצע שדה תירס שם זוג איכרים אימצני על חיקו ובין זרועות האם המגוננת מצאתי לי מקלט. אלה דברי לי לכם, שארית זרעי. אוי לי כי מעלתי בשליחותי אך מה אעשה וגזע כוכב זה הינו חלוש ותאב כוח ולא היה לי מנוס אלא לעשות ככל יכולתי על מנת להושיעו. אוי ילדי גולו את חרפת גזעי מעלי ומצאו את שארית תקוותנו האחרונה. וטוהר אבותינו יהיה בעזרכם. לאו ידריך אתכם וישמש לכם כמנהיג לאחר לכתי אל קברות אבותינו. ואל תפחדו ממתן שם ושארית לזכרינו. רוע גדול ניצב באופק ואליכם להיות מוכנים כנגדו בבוא היום, בו יכה אתכם ללא רחם.
אלו דברי נאום קל-אל מכוכב קריפטון המכונה בפני בני האנוש בשם סופרמן.

אתם יודעים
מה זה
לשוטט בעולם
שרק הד פסיעותך
מארח לך לחברה?!

לדמיין את תכול השמים
ואוויר הפסגות
ולנשום רק ריק חיוור
של אלף אסונות?

ערים שנכחדו
מלאות בעפר
ולב שנדם
טמון עם אפר

ושלכת הסתיו
מוריקה חרישית
בבוא האכזב
מבכה היא שנית
את עומק השסע
מיני השנאה
בעמק לוחשת
מילות נחמה.

ופרח זרזיף
שקמל עד בלי די
זוכר נשכחות
נסתרות עד מתי
בו העצב ינבל
תעלה שוב שמחה
ושמים תכולים
ינהרו למולה.




"שיש מקום אחר
שם אלוהים קרוב יותר
וכל חלום שמטפס
לשמים מתגשם
וחוזר..."

הוא ידע תמיד שהרגע הזה יגיע
אצבעות ידיו דיגדגו
האור נע סביבו כבתוך מחול טירוף
הוא לא זכר איך הגיע לשם או מה הוא עושה
הוא רק ידע שיש לו משימה גדולה מידי
מכדי לשכוח אותה.
הוא ניסה להיזכר
שואב כל קמצוץ של זיכרון מתוך נבכי מחשבתו
במעומם התחילו מנגינות הזיכרון לשוב אליו אט אט
הוא נזכר בבית קטן בערבה
גינה מטופחת, פרחים מנצנצים מכל עבר,
ילד וילדה משחקים בגשם.
הוא פתח את השער חרש
נחוש בדעתו לסיים את הפגישה בהקדם האפשרי.
האדם שבא לפגוש
"האדם ההוא" קרא לו בינו לבין עצמו
לא היה איש שנעים לפגוש
"ככל שאסיים את השיחה מוקדם יותר כך ייטב" חשב לעצמו בזעף.
אבני החצץ חרקו תחת מגפיו
אך מעבר לכך דבר לא השמיע קול
כאילו העולם עצמו נעצר בשער בחצר
לא המיית פרה, לא נעירת חמור דבר לא חדר את מעטה השקט.
הוא המתין לו בצללים עם שתי כוסות ג'ין על השולחן
הוא התיישב מולו והמתין.
הזר בלע בשקיקה את הכוס הראשונה ולאחריה מבלי להניד עפעף בלע גם את הכוס השניה.
הוא גרגר לרגע ואז פתח את פיו, קולו היה נשמע כקול שמגיע ממרחקים, קול שלא נשמע בעולם זה זמן רב מידי.
"אתה יודע מי אני ויש לי שליחות בשבילך" הזר הניח בידו קופסה יפיפה מעוטרת בתכשיטים רבי עוצמה וקסם וצבועה בצבע שיברון לב.
"קופסה זו נועדה ללורד נעמן" לחש לו
"לאיש מלבדו אסור לאיש מלבדו לפתוח אותה" התרה בו.
האיש עזב את החדר כלעומת שבא.

 מבלי משים החלו רגליו לפצוח בהליכה מהירה משל שלטו הם בו ולא הוא בהם.
כששם לב לכך מצא את עצמו כבר ביעד אליו שלחו הזר.
לפתע הוא חש דחף בלתי נשלט לפתוח את הקופסה, הוא ניסה להילחם לזה, לרגע הזכיר לעצמו את עוצמתו של הזר ואת כוחו האינסופי. אך במשנהו לא הצליח לעמוד בפיתוי ופתח את הקופסה.
בפנים על מרבד עלי שושנה אדומים כדם נחה לה יד
ולא סתם יד, הייתה זו יד של ליידי עשירה,

עוד לפני שהבחין בטבעת הזהב משובצת היהולמים היה בטוח בכך.
העדינות של האצבע הזו, פיתולי הקווים העדינים לא הותירו מקום לספק שאין זו יד של משרתת.
קריאת תדהמה פרצה מפיו שהבליחה בו ההבנה
כי אין זו אלא ידה של אשתו של לורד נעמן.
אחוז חלחלה סגר בחבטה את הקופסה, הוא תמיד היה מודע לאכזריותו של הזר אך רמות כאלה של סדיזם הותירו אפילו אותו אחוז אימה.
הוא עמד שם בפתח טירתו של הלורד 
והרגיש שעמוק עמוק בתוכו תמיד ידע
שהרגע הזה יגיע...

התאמיני בי
גם כשאבד התום
התאמיני בי
גם כשאבד החום

התאמיני בי
גם כששגיתי
התאמיני בי
גם כשחשכתי

בעולם של שטויות
מבוכים,תהיות
כולנו באותה הסירה.
נבוכים ונופלים
משתטים,צוחקים
לעבור את הלילה הבא.

כמו אלוהים
כך חושבים וטועים
מסתובבים בעולם.
משועממים ומחפשים
ולעולם לא מוצאים
את האושר הנעלם.

כי למרות הכל
אנחנו בני אדם
ששוגים יותר מכולם.
אך איננו יודעים
ממשיכים,מכחישים
כביכול ליבנו נדם.

אך מנגד אמשיך
להעיז,להביט
אל תוך עייניך
ואבקש אז בקול
מבוייש אך נבון
סליחה על רגשותיך

והאפור יתגלה
נוצץ,יפיפה
ויאיר את כל הצבעים
ואזי אדע
עווני אשא
עד סוף הימים










מנגינות מדומות, משטות, מזייפות 
מטשטשות לי את שביל הזהב 
מתנגנות בי, משקרות לי, מציקות. 
רציתי להבין קצת, להרגיש איזה ערך 
וסמכתי עלייך שאת תגלי לי את הדרך. 
ונשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך 
התהלכתי שולל עד לכאן. 

אני רואה, אני מרגיש 
אני רוצה, אני אדיש 
אני חכם, אני יכול 
אני גיבור כל כך גדול 
הכל אני, אני הכל 
אני חזק, אני בתוך בועה 
סתם מנופח בלי שום ערך 
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך 
התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך 
ואולי זה הכל עד לכאן 
והלוואי שזה הכל עד לכאן 

אנשים ישנים, משתגעים, מתנשאים 
רוקדים ונשרפים לאורו של ירח, 
להשתגע, להתבדח, 
סתם כי מישהו רצה כל כך 
להרגיש כמו איזה מלך 

(עמיר בניון,הכל עד לכאן)

כאב עמום הפנה מקומו
לזעם עצור
כשהעולם החל לנוע
כבתוך מחול שדים
עלים מוללו
צללים יללו
ואני
בערתי מזעם.

כשעולמי חרב
כאחוז טרף
חיפשתי מוצא
או לפחות קצת מקלט
ידים מגוננות
נהפכו לצרחות
הקאות, הכאות ודם.

ואלוהים שצחק
עם מרפי שצעק
שגיון, שיגעון, נגיחות.

ועצור שזעק
ודימם וצעק
ואצלם?!
רק נביחות...

ומילים שצרחו
את כאב השתיקה
שעצר בעצמו
מבלי די

וסבל חדש
שחשב שנדם
עוד שב, פרח
ואז שוב נרדם.

אם תביט
אל כחול השמים
הניבטים באופק
כשהעננים זזים

אם תדע להקשיב
לקול הנפש
גם בשעות
שהאוהבים נפרדים

אולי אי שם
בין פיכחון לאשליה
תחזור להאמין
בהם - בעצמך

מתוך כאב
תצמח תקווה
מתוך האין
תשאר אתה

כי יום חדש מגיע
נושא בכנפיו בשורה חדשה
עוד אופק ממריא
מעבר לרוח
הגיע היום
בו תהיה עצמך.

הוא נכנס לחדר והצדיע.
המפקד הורה לו בניד ראש לשבת.
"למה אתה כאן?" הוא שאל.
הוא הביט לו הישר בעיינים ואמר:
"כי החלטתי שמפה אני יוצא רק באחת משתי האופציות,
או בתור קצין,
או בתוך שקית."

היה ואבד
עודנו בדד
רוצה לחזור לעצמו

ואתה זוכר
צליל מתעורר
מנגינה שנושאת אותו

למחוזות אחרים
רחוקים נושנים
כמו מקיץ משנתו

ועתה אחר
שמח,זוכר
את עומק דברו



"ישנו קו דק מאוד שמפריד בין עומק לדיכאון"
הגענו לראשון אך לא יכלנו להכילו די זמן
גופנו לא עמד בעומס... אז הוא ברח...
אבל מה אם אתה לא יכול לברוח?
כי אין לך לאן?
ואתה רוצה... כל כך רוצה!!!
כי זה קשה! כי אתה חנוק ולא יכול יותר!!!
אבל שום סירה לא תשא אותך לנינוה?
כי אחרי הכל... זה אתה...
ומעצמך אולי אפשר לברוח,
רק עד הסערה...

משמים
הד ניתז
והדף אלף מבועי תבל

משמים
רעם צץ
והארץ רעדה כצל

וקול אימים משווע
זועק יללות שמחה
בינות לכאב ולשיברון
עוד נשמעת מנגינה

כבישי הנפש
דרך הסתרים
שבילים אבודים
צצים ונראים

ועם שאבד
ביום חשוך של שמחה
עוד מעט ויוותר
לבדו בדממה

ולו תשכילו
רק להביט
מעבר למראה הנשקף
אולי תצליחו
להאמין
לקול הרפש
שזעק

לבד
והיאוש שוב עולה ומפעפע
בודד
בים של פיתוים שוב טובע
נפרד
בין גלים לשכחה מתגעגע
והוא
עוד מעט כבר משתגע

נשמה כלואה בגוף
רוצה לזעוק
צלקות שנחרטו בלילה
בחשיכה אז מצאה מקלט
ואילו עתה המפלט הפך לכלאה

לו יכולתי לזעוק
את כאב הדמים
על אובדן ושיברון
של תמימות
לו יכולתי
לספר במילים
על הזעם, הכאב
והרצון למות

אך באין מילים
אזעק דמעותי
תחת סלע השטן
ובעת אשא ידי
לקטוף שושנים
רק קוצים אראה
אל מול עיני

היה ילד
שבגר מבלי דעת
אך נשאר עוד כזה
רוצה לחבוק וגם לגעת
עוד בדובי כשקשה
ועולם אכזר
שהחריב את חייו
בית נתוץ לרסיסים
משפחה מתרפקת
משפחה מתפרקת
כאב, כאב
וצללים.

היא הלכה עייפה
כפות רגליה מבוססות בבוץ
או שמא בדם?!
עירומה וערומה
הנחש רודף בעקבותיה
בורחת ונסוגה
כל עוד נפשה בכפה

היא צעדה הלוך שוב
מבלי משים
סובבה את המחוז
כמו הייתה כלב
הרודף אחר זנבו

הרצון להקיא
ולהתנתק מהגוף
בו זמנית
היא כמו רצון הנשמה לפרוח
ורצון הגוף לברוח

שתי כוחות מלוכדים נעים באחת
שתי כוחות נבדלים זעים בפחד
כל אחד ותירוצו עימו
כל אחד ורצונו שלו

אחת היא
אחת לעצמה
אחת לעולמה
אחת לנפשה
ואחת לחייה

סכינים ארוכות דוקרות בלחש
דוקרות, דוקרות, דוקרות...
רסיסים של זעם מבליחים בנהם
שתיקות, שתיקות, שתיקות...

והגוף כבר כמה
למקום ללא זמן
וללא שם
אי שם מעל
בו יוכל להשקיט
את כאב הנפש
אבל לנוח?!
לנוח אפשר רק בקבר!

משמעות זו
מילה כה מצחיקה
בעולם של כאוס ומבוכה
אין איש טוב
אין איש רע
בגוף אחד נעים יחדיו
שני אנשים במסכה

כי מציאות
היא כמו מראה
ראליסטית ונוקשה
כאן זה לא מקום לחלשים
כאן זה רק משחקים
משחקים...

סמים וכאב
דם וקאש
רק לברוח מהכל
עם כוס בירה
ומנת אלכוהול
לברוח, לשכוח, לשקוע
בדמיון

והוא עוד ממשיך לצחוק
את צחוקו הקר, הגבוה
למעלה למעלה
מעל לכל גל
מעל לכל זמן.

אל מערכות ארצו יצא
בחירוף חיים ומולדת
על שבילי השכול שם נטע
את זרעי תחיית השלכת

את שלהבת אש קודש נשא
בניתוץ חילולי תפארת
במבטו העז, המצמית והנורא
הניף חזון ארץ אחרת

על זאת תקונן ארץ
בנפול גבור עדריה
את דמו החשיב כמים
לשיחרור כבלי שבייה

כשתבכי
אני אהיה שם למחות את דמעותייך
כשתרצי
אני אבוא מבעד לצללי חייך

ושתדעי
אז אנחם
אפרוש כנף
ואעלם
אל עומק שאול
דמיונותיך
אל עבר צליל
שירת חייך

ומנגד אז אביט
אתבונן וגם אקשיב
לקול הבכי
צליל דקיק
לשוועתיך
אל הצדיק

ושפתי מלחשות
לבוא הגשם
קץ הפלאות
מיני שירים
נושנים
מתגלגלים
ונעלמים

ומנגינה
אז בי חודרת
כואבת,מנסרת
מזכירה ומלטפת
אך מנגד נעלמת

אולי הייתה זאת הזייה
על נסיכה יפיפה
שלחיי הביאה אושר
שללחיי הביאה אודם

ועתה כמו מקיץ
מהנסתר מהזקיף
עת המציאות נשברת
ומעת אבוא
תחת לשם האשד
אז אדע
את נשל הנחש



"אחרי שנקרע הים
היה שקט
חכיתי לשעטת המרכבות
שתעלה במרדף
לליצן שיפרוץ מהקופסא
לערות הארורה
שתיקח אותך ממני
באבחה
בדיוק כמו שבאת..."

(אחרי שנקרא הים,עמיר בניון)






"הטוב כי לא
כלו רחמייך
והמרחם
כי מעולם
קיוונו
לך"

בין כסא ריק
לשמיים צלולים
ישבתי וחשבתי

בין עופות
ושרפי אש
ישבתי ונצרתי

שלהבות אש
וכס תהום
זעלפות נס
צפות בהמון.

אתם לא תבינו
כי זה כלי ריק
שבור
מאציל מלכות
רק תוהו נשאר
כס דמים
נמלא בעפר

ים
של מלח
מלא גלי
עופרת
כספית
כסף-רעל
נודם.

ערפילי שחר
מבקיעים
או שלא?!

קול מצהלות ילדים
עת הזמר מפציע
ועינוגי פעמונים מתנגנים
ניגון אינסופי ומפתיע

צלילי שלכת נופלים
ואנו באמצע
מבטים לפתע נפגשים
בזוהר הרקיע

עיתים שמחים
עיתים נובלים
ריקוד מתערבל
מבעד לעננים

ובטרם חרש בלאט
תחת פתח חלונך
אשא עיני אל-על
ואפגוש במבטך

ענוגה-נאווה
היפה בנשים
כפרח הרימון רקתך
סוגה בשושנים

ובעת אנדור
נדר קודש עולמים
על אצבעך ענדי לעד
זר שילומים

שבועת עולמים
לנצח תבער
הנני-אלוף נעוריך
נושא שיר נמהר

בלילות חשוכים לא ירח
שרק הכרית הייתה עדה לדמעותיו
היה הוא פורק את משברי ילדתו האבודה
את הדמעות שלא בכה
את הכאב שלא ידע מרגוע
ואת הזעם שלא ידע מחילה.

הוא לא זכר מתי זה התחיל
נדמה היה כי היה שם תמיד
רובץ כאבן שאין לה הופכין
מתרוצץ אנה ואנה
חובט בקרביו ומבקש לשרופו חיים
גם כשניסה להתעלם ממנו
להגיד לעצמו שתכף, רק עוד רגע קט
הוא יעלם לתמיד
היה הוא מהתל בו
נותן לו לנוח קצת על זרעי הדפנה
ואז ברגע בו חולשותיו והגנותיו
היו בשיא השפל
היה הוא תוקף במלוא העוצמה,
מזכיר לו שהוא עדין כאן
ושהוא כאן בשביל להישאר.

בשלב כלשהו בחייו
התרחב הוא אף למעגלים אחרים
"אולי" הוא חשב לעצמו
"אם אחבר אותם למעגלים נוספים
הוא ידעך קצת אצלי?"
אך הוא המשיך לצחקק לו בלעג
בז לחולשותיו ונסיונותיו האינסופים לנחמו
תמיד הוא היה נוכח, ותמיד הוא יהיה נוכח

אתמול, היום, מחר
בכאב אין קץ.

צללים צלילים וצילצולים
אורות צבעים מתערבבים
נעים יחדיו במחול מטורף

העצמות היבשות חזרו והתאחדו עכשיו
האם כך יכול גם הלב המרוסק?!

ואל תשכח את האיש שמלמטה קורא לשמוע צעדך
ומבקש ומתחנן עכשיו לדעת את רזיך

הכל בוער וזה כואב
שהזמן במרוצו ממשיך
לא נעצר לרגע לא נדם הפגע
במין אכזריות דתית

והכאב אינו נתן למדידה
רק דמיון נשאר למחשבה
על מה היה ואיך שגינו
כך לחשוב על עתידנו

אז רק תדע
שהאל למעלה ששומר
עוד לא גמר את תלאותייך

ומחיוך ישאר רק טעם מר
של ילדות נשכחת מאכזר
וגם אם לחשוב תמשיך ביחד
שוב הגל יבוא וינפץ

אז תניח תן לזמן לשמור
את שארית חורבת אנושיותך
ואז תדע שבאמת אתה בודד נורא
ותשאל את עצמך איך הגעתי הלום
ואם אפשר עוד להמשיך לדעת

במקצב ללא רון
בצלמוות שנוגעת
תמשיך בדרכך
אל קרקעית הצלחת

היה לו חלום
חלום תכול עם עיינים כחולות
ומבט של תמימות
היה לו חלום של שלום
ששב ומזכיר שוב ילדות

אז הוא רצה וכסף
אך לא האין להתאמץ
וחלומו האחד
כך אבד
נעלם ללא גבול וקץ

עם מדים וכומתה
נכספה נשמתו לעד
לנצור בלבבו 
זיכרונות שלהבות
של אש ודם
יללות אימהות
שקולם כבר נדם
ושלשה נערים
שאש אוכלתם
שעלו חיים
עם מזבח דמם.

והגדוד הנכסף
נהפך לשיברון
ופחדו הגדול
התממש לו פתאום

כשטורי האדם
נפלו במפולת גלים אדירה
נשא הוא את אחרון צלקותיו
בדממה.

כשהארץ רעדה לכל צעדם
והשמיים השחירו מקול הדם
נשא הוא את כאביו
בדומיה.

והכאב הזה
והשקט הזה
צרח יותר מכל זעקה
זעק יותר מכל צרחה
ושרף יותר מכל שריפה

אלוהים
לו תחמול על גוזל בלי כנפיים
ששכח איך לעוף
לו תביט מכס שמיים
תלמדו שוב לרוץ

לו יכלו גלי הים
לסחוף את כאביו
לו יכל ללקט חול שמים
את אחרית צללי חייו

וכשטורי חיילים במסע בלי קץ
הלכו בלילה בשתיקה
לתוך כרית דמעות אבודות
נבלעו בשעטה

וכשהדם על המדים
עוד לא ייבש
נדמו הצלילים
רתחו הרוגים
וביקשו את חייו.




אלוהים לו תנצור רבבות הדמים,
לו תנצור...
לו תזכור...

לך
אהובתי הניצחית
אשרוק אלף מנגינות של זהב
לך 
אהובתי התמידית
אמלא אף נחל אכזב

כי אחת לי את
ביגון, בשמחה
אחת לביתי
אחות לצרה

כי כשמעיניי
זולגות דמעות
תמיד היא שם לנחם
עוטפת בחום
נוצרת מבט
ואזי- ודאי אתנחם

תלתליה שחורות כפחם
ושפתיה ענוגות
עייניה כזוג יונים
משחקים בין ערוגות

קול צחוקה
כקול מעיינות מפכים
וכשהיא בוכה
גם מלאכים דומעים

ואיך אוכל כלל לתאר
את שפעת איילתי הנאווה
ואיך אכתוב לך שיר הלל
בין שמירה לעוד שמירה

אך רק זאת דעי
ולדברי הטי אוזנך
אחת את יונתי תמתי
ולעולם לא יעום יופייך

אז עד מתי
נהייה לחצי
גלי לי נא את רזייך
שימי ידך בידי
ונצעד יחדיו לעד.

אני יושב לי בבית המדרש (בית המדרש שלי מזכיר לעצמי בלחש)
ומנסה להוריד את מחשבותי למילים. מאז ומעולם הייתה קשה לי הנקודה הזאת. היכולת להביע משהו עמוק כמו מחשבה ולהופכה לדבר פיזי ומוחשי.
כמה הזדהתי עם אותו מדרש על משה רבינו ע"ה שהשורש להיותו מגמגם נבע מחוסר יכולתו לפשט את האלוקות לכאורה הפכו המשלים של מרן הראי"ה קוק זצוק"ל.
פעם עוד נסיתי להתמודד, להיות "כמו כולם".
מהר מאוד התייאשתי מזה...
אבל לא על כך רציתי לכתוב היום.
לחזור הבייתה-שתי מילים כל כך פשוטות,כל כך יומיומיות ו"פושטיות" ועם זאת מילים שטומנות בחובן כל כך הרבה כוח כל כך הרבה משמעות ומורכבות,במיוחד עבורי...
אז חזרתי הבייתה, אחרי שבועיים שלא הייתי בו, אז למה הכל מרגיש כל כך שונה? למה אני מרגיש כנטע זר דווקא בין אליו שקרובים אלי יותר מכל? 
אנ"ש-נזכר במילה שחיפשתי, מגלגל אותה על לשוני ונזכר באותו הטעם, הטעם שאבד לי מזמן יחד עם דברים רבים...
אני מסתכל עליהם,משווה בין אז להיום ורואה אותם, רואה אותם באמת. מבלי המסכות והעטיפות החיצוניות מתבונן באמת בכל אחד ואחד מהם.
באיחור אני קולט שרבו מספר הפיאות והכיפות הגדולות, כמו גם מספר בעלי השיער הארוך.
ושוב,כמו גל שמתנפץ על המזח חור הקונפליקט ביתר עוצמה.
אז והיום, אני והם. 
רואה אותם ביחד,רבים, צוחקים,מתווכחים ומשלימים ונזכר בערגה שוב בדברים שאיבדתי. את אותו תום והשמחה, את הרגשת הביחד, הידיעה שתמיד יש לך מישהו שפה באמת(!) בשבילך. ושתמיד אתה מוקף בחברים.
השיחות בחדר אל תוך הלילה, היכולת באמת להקשיב, פשוט ל-ה-ק-ש-י-ב(!!!)
והיום?- אני מפטיר לעצמי במרירות, בקושי לשמוע אני מסוגל שלא לדבר על להקשיב, בקושי לאחרים שלא לדבר על עצמי...
והחברים?- אין בליבי טינה עליהם,להיפך, אני יודע שהם עושים את מירב המאמצים לשמור על קשר, אבל זה כבר לא אותו הדבר...
כל אחד בישיבתו, חייו ועסקיו.
שבעה התארסו,חמישה התחתנו-אני מונה בלחש.
היום אירוסין בצפת,ואני פה כל כך רחוק, פיזית ועוד יותר מכך נפשית.
תוהה מתי כבר יגיע תורי?!
המציאות שוחקת ומי כמוני יודע...?
אז למה תחושות הבדידות והריקנות הזאת? אני תוהה לעצמי.
נזכר בשיחה ששמעתי היום,על התל אביבית שגרה בעיר 40 שנה וחזרה לשם אחרי 13 שנים.
את תחושת הניכור והחוסר שייכות שלה בתוך ים השחור.
לראות את המקום שפעם היה פארק ועתה בקושי רואים את ירוקו, רק אותו השחור המחניק והעוטף עודנו מפעם בתוככו,
וחושב על ההקבלה.
כיצד המקום שבו העברתי את מיטב שנותי(תרתי משמע) הפך ללא יותר ממקום של זיכרונות...?
למה אני פה? מסתובב עם מבט כבוי בעיינים ומבכה על העבר ומתגעגע על אשר חמק ואבד לו?
ושוב כמו תמיד באותו המצב צפות ועולות למולי שאלות פילוסופיות קיומיות:
מי אני? מה אני? עד כמה הפכתי לחיצוני? עד כמה התרחקתי מהאדם שהייתי פעם? מהי תכלית חיינו? האם למשהו כלשהו יש באמת משמעות כאן? ומה לגבי האהבה? האם יש לה תכלית נסתרת שטרם גיליתי או שמא כל מטרתה היא לקחת מאיתנו ביחד אית את תמצית האושר שעוד נותרה בנו?
נאנח לעצמי, מניח את העט בצד ולוקח רגע או שנים להפוגה.
תמיד הייתי כזה מהרהר לעצמי,חושב הרבה יותר מידי...
זהו גם יסוד הפער התהומי בין הדרכים שבה רואים אותי בני האדם...
מביט מסביבי ורואה את אותם עלמי חן שאפילו בזמנם הפנוי(והמועט!) הם מנצלים ללימוד,ושואב מהם קימצוצי נחמה...

"בסוף הדרך עוד תהיה מאושר(...?)"




"כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת אחת ולהשתמש במידת הגאוה של קדושה,
ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאוד,ולמצוא את הצד הטוב שיש בכל מגרעותיו.
כי תכף שאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב,ויכול האדם למצוא בעצמו רוב טוב מאוד,
ואז ישמח בטובו מאוד וירבה מידי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקות ניחומים"
(הראי"ה זצוק"ל)

שבילי החיים נאורים לפני
בטוחים ומחייכים
ואגלי טללים זוהרים מתחתי
מנצנצים וצוחקים

מהרגע שפגשתי אותך
אני כבר לא אני
נהפכתי לאדם אחר
נהפכתי לאיש אמיתי

ילדתי
אין מילים שאוכל לתאר לך
את אהבתי
פסגות של אושר פורח
ניבטות למולי
כשאת באה אלי
כמו שוכח
את כל דאגותיי
צרותיי,כאביי ופצעיי
נעלמו כאינם

אני זוכר את היום בו נפגשנו
שלווים אל מול הים
שסער ואיים וגעש
מול ליבנו שפעם

ולבטח אז ידענו
גם נשבענו ואמרנו
יד ביד עוד נפסע
אל שער חיינו

ילדתי...

ועתה ניצבים אנו
כאן מתחת לחופה
מבוהלת,קצת חוששת
עת פוסע הוא לקראתה

אושר גדול אז פורח
ומאיר את הסביבה
זה הרגע שלהם
בתוך ים המלחמה

ילדתי...

כנראה על משקל GAZA

לא מבין מה רוצים מהם

זה יוצא לטובה שסוף סוף מבינים שלא משנה מה נעשה נצא מואשמים בשואה חחח

איזה ילדי כאפות

חייב לראות את הסרט הזה איכשהו.

הלבוש הזה כאילו פשוט עם חוש אסתטי של כלום

למה כל שמאלני מרקסיסטי קומוניסט חייב להיראות ככה?

מדכא איפה האדום הצהוב

יש לה פוטנציאל חבל מאוד

הם היו עדינים שם ועדיין עלה לי הכל חזרה

איך מהר הכל חזר למסלול

מעניין איך קל להבין עכשיו את כל האמירות בשואה (מלא מעט בחינות ה-7 היה הרבה יותר גרוע)

איך השמש זורחת בכלל

איך העולם מתקיים

איפה אלוהים

ומה לא

הראש מתקומם נגד האדישות של הטבע

העולם חרא אין אפס חח

איזה ביוב מבעבע זה

והסדרה עצמה מחורבנת לא טלוויזיה איכותית בכלל והמסר בכלל בעייתי כאילו יש שני צדדים מורכבים לסכסוך

חחח

דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.

בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.

העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה

שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.

מה הדבר האחרון

הפרט הכי קטן ואקראי

משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך

משהו שעליו הכל נשען

משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת

שלא משנה מה עוברים הוא נשאר

וישאר

תמיד

שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא

דבר שממנו תצמח מחדש

כולך תיוולד מחדש ממנו

חי בשביל להילחם ביום אחר

כנראה

שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב

כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה

מפסיד בקרב

וחי

וחוזר להילחם ביום אחר

כנראה שאין ברירה.

די פחדני האמת

כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו

הוא יישאר באותה דעה בדיוק.

כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.