היום עברתי על כל מיני שירים ישנים שרשמתי פעם.
הם חמודים, לא וואו ולא בעע,
והם אומרים המון בשבילי.
חיוך גדול,
לובן שיניים.
ים תכול
בתוך העיניים.
זו מסכה.
סיפור משעשע,
תגובה הורסת,
ציטוט קורע
חומה קורסת
זו מסכה.
היא שוב סיפרה בדיחה,
הוא צחק, היא לא חייכה
הי איש,
זו רק מסכה.
מאחוריה יושבת ילדה ובוכה.
אני שמחה שיצאתי מהמקום הזה.
לכל אחד צריך שיהיה את המקום הזה שממנו הוא שואב. לאו דווקא לשאוב שמחה, או תקווה, או דברים חיצוניים מעצבנים שאנשים אומרים שצריך כדי לשאוב כוחות.
לא.
לכל אחד צריך שיהיה את המקום שממנו הוא שואב את הפנימיות שלו.
תכלס, אנחנו מוקפים באלפי שכבות. שכבות שאנחנו בנינו לעצמנו, על עצמנו, בתוך עצמנו.
בנינו איך שאחרים רואים אותנו. בנינו מסכות שאנחנו מחליפים עם כל שינוי קליל של חברה ואווירה. אנחנו משקרים כל יום.
וגם בתוכנו. קומות של הדחקה. ספריות וארכיונים מלאי אבק.
מתי יוצא לנו להציץ בעצמנו. כמעט אף פעם. להתבונן ובאמת להיות. להכיל את מה שיש ומה שאין.
לכל אחד צריך להיות את המקום שממנו הוא שואב.
מעניין איפה שלי.
